מה? את רצינית, תגידי? את באמת לא שמעת על זה?
כן, היא באמת לא שמעה על זה, ולא, היא לא היתה בתרדמת בחודשים
האחרונים. אז איך בכל זאת היא לא שמעה על זה, היא לא ידעה
להגיד, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהיא שמעה על הכדורים האלה.
"כדורי פלא", ככה קראו להם בפרסומות ובמודעות. כדורים כחולים
קטנים שיגרמו לכל הבעיות שלכם להיעלם. או לפחות תרגישו כך.

היא היתה חייבת להודות שזה רעיון גאוני. איך לא חשבו להמציא
משהו כזה מקודם, זאת תקלה ממש. העיקרון היה פשוט - הם מצאו
נוסחה כימית שחודרת למערכת העצבים ופשוט מנטרלת חלקים ממנה.
מפסיקים להרגיש, פשוט ככה. רבת עם החברה שלך? היא שברה לך את
הלב ואין לך מושג איך תחיה בלעדיה? קח כדור ולא יהיה לך אכפת
יותר, לא תרגיש כלפיה שום דבר, כלום.

מבחינתה זה היה כאילו שהמציאו את הכדורים האלה במיוחד בשבילה.
הרי אין בן אדם יותר רגיש ממנה בעולם הזה, שיותר לוקח ללב. אם
היא היתה קוראת בעיתון על ילד שנהרג בתאונת דרכים או חייל
שנרצח בפיגוע, היא היתה ישר מתפרצת בדמעות. אם בחור היה אומר
לה שיתקשר והיא לא היתה שומעת ממנו, היא היתה אוכלת סרטים
וחושבת כל היום רק על זה. היא היתה שואלת את עצמה למה הוא לא
התקשר ומה לא בסדר אצלה. אם היא היתה מעלה בקילו או חוטפת התקף
בליסה, היא היתה נכנסת לדיכאון קליני ולא יוצאת מהמיטה שבוע.
ילדה קשה.

לכן היא ישר נדלקה על הכדורים האלה וניגשה לקנות אותם בחנות
"בראש טוב", החנות היחידה שמייצרת אותם. המוכרים בחנות נראו
אנשים נחמדים ורגועים כאלה, מנומסים נורא וגילו התעניינות
בלקוחות שלהם - למה הם פה, קצת על הרקע שלהם, למה הם רוצים
לקנות את הכדורים, בני כמה הם ומאיפה. שאלו כל מני שאלות
משונות כאלה והכריחו אותה למלא שאלון, לפני שנתנו לה את
הכדורים. בהתחשב בתוצר, הכדורים לא היו יקרים מדי. המוכרים
הזמינו אותה לחזור אם יש בעיה או אי שביעות רצון במוצר ואיחלו
לה יום טוב ו"בראש טוב".

היא חזרה הביתה וחיכתה, היא ידעה שלא יעבור זמן רב לפני שמשהו
רע יקרה לה. ובאמת כעבור יומיים מישהי מהעבודה צעקה עליה
והביאה אותה על סף דמעות. היא מיהרה לשירותים, הוציאה כדור
ובלעה אותו עם חופן מים מהברז. היא לא היתה צריכה להמתין זמן
רב לפני שהרגישה את ההשפעה המרגיעה של תרופת הפלא שלה. היא
הרגישה בסטלה, אבל לא כמו של סמים, משהו טבעי ונכון כזה. מן
שלווה נעימה שגורמת לך לחייך.

היא לקחה כדור כל פעם שמשהו הציק לה ואז לפני שחשבה שמשהו
יקרה, עד שהיא פשוט החליטה לקחת כדורים כל הזמן, ככה בטוח היא
לא תיתפס לא מוכנה ותצטרך להרגיש חרא לשבריר של שנייה. מה רע
בללכת על בטוח?

שום דבר לא היה רע ושום דבר לא היה טוב. הכל פשוט היה וככה זה
המשיך והמשיך עד אינסוף. כל האנשים מהעבודה, מהמשפחה, מהרחוב,
מהשכונה - כולם לקחו את הכדורים עכשיו וכולם הסתדרו אחד עם
השני. היא לא רבה יותר עם ההורים או האחים שלה או עם אף אחד
אחר. החיים פשוט זרמו ללא הפרעה, ללא חיכוכים מיותרים. לאף אחד
לא היה כוח לריב, או ממש אכפת בעצם.

היא התיישבה בחדר שלה על המיטה עם בלוק ציור, מכחול וצבעי שמן
וניסתה לצייר, אבל זה לא הלך לה. פעם, מספיק שהיא היתה מסתכלת
מהחלון וישר היד היתה מתחילה לצייר מעצמה. אם היא היתה סובלת
ובמצב רגשי מעורער, אז זה היה הרבה יותר קל, כי אז הכל היה
נשפך ממנה החוצה, מבלי שתצטרך לחשוב אפילו. אבל עכשיו? כלום.
נאדה. היא לא הרגישה כלום ולכן לא יכלה לצייר כלום. אי אפשר
ליצור יש מאין.

זה הציק לה, חוסר היכולת שלה לצייר. לא הפריע לה יותר מדי, זה
היה יותר כמו שזבוב מציק לך. מנדנד ומזמזם ואתה יודע שהוא לא
יעשה לך משהו ולכן לא ממש אכפת לך שהוא שם. אתה פשוט לא רוצה
אותו שם - לא, מעדיף שהוא יהיה - בעצם מה זה משנה. שיישאר,
מצדך.

בהתחלה היא ניסתה להכריח את עצמה לצייר, אבל זה יצא מאולץ
ומסריח. אז היא צבטה את עצמה, מנסה לחוש קצת כאב, אבל העצבים
שלה היו משותקים כבר ממזמן. אז היא לקחה את הסכין היפית שלה
וחתכה פס דקיק לרוחב - לא לאורך כמו כשניסתה להתאבד, אלא
לרוחב. לחתוך כדי לחתוך, לא יותר מזה. היא הביטה מהופנטת בדם
שהתחיל לבצבץ מהחתך, מתפשט והמתרחב בצבע שני עמוק, כמעט שחור.
מתפשט יותר ויותר, לאט לאט בבעבוע עדין, מרגיע כזה...

אבל היא לא הרגישה כאב. היא לא הרגישה שום דבר חוץ מרוגע
ושלווה נצחית. היא ניסתה לחתוך בעוד מקומות - בירך, בבטן,
בזרוע השנייה, היא חתכה לעומק וחתכה בקושי, ניסתה לגוון קצת,
פתחה צלקות ישנות בדרך וכלום. הכל פאנן. מוזר. שיהיה.

היא חבשה את פצעיה והחליטה לנסות לחיות בלי הכדורים, רק קצת
זמן, כדי שתוכל לצייר משהו ואז היא תחזור אליהם. היא הפסיקה
לקחת אותם שבוע שלם, אבל כלום לא קרה. זה לא שהיא היתה מכורה
אליהם, היא לא הרגישה שום צורך לקחת אותם, או כל צורך כלשהו
למשהו. זה פשוט לא השפיע עליה בכלל להיות בלעדיהם, וזה הדאיג -
לא, סיקרן אותה.

היא חזרה לחנות וראתה שהמוכרים קצת מופתעים לראות אותה שם. "אף
אחד עוד לא חזר, כלומר חוץ מלקנות עוד," הם הסבירו בחצי חיוך
מעושה. היא הסבירה להם את המצב שלה וראתה את החיוך לאט לאט
נמחק להם מהפנים. הם התייעצו בינם לבין עצמם לפני שחזרו אליה.
"אנחנו ממש מתנצלים, גברתי, אבל זה היה רשום על האריזה..." הם
הסבירו שהנזק לעצבים שלה הוא בלתי הפיך ואחרי החודש הראשון
אפשר להפסיק לקחת את הכדורים והאפקט יישאר.

היא לא התרגזה, לא בכתה, לא צעקה, היא רק משכה בכתפיה. מה זה
בעצם משנה, אם היא תצייר או לא? היא הרגישה אדישות כללית
ומנחמת. היא חזרה הביתה וזרקה את צבעי השמן, הבלוקים, הכל. היא
לא היתה צריכה את זה יותר. היא לא היתה צריכה יותר כלום.
בעצם...

היא הורידה נעליים בחדר שלה, פרמה את השרוכים, קשרה אותם ביחד
והכינה לולאה. היא לפפה אותם סביב צווארה, קשרה למנורה ובעטה
בכסא. זהו, סתם ככה הכל נגמר.

למחרת האירוע האלים והנדיר דווח בעיתונים ו"בראש טוב" גילו
שהלקוחה שלהם, למרות שהמוצר עבד עליה, החליטה שזה כבר לא משנה
אם היא תחיה או תמות והתאבדה. לא מתוך יאוש, או עצב עמוק, אלא
פשוט מתוך אדישות וחוסר אכפתיות. הם הוציאו את טבלאות המעקב
והרשימות של הניסוי שלהם, עדכנו את הסטטיסטיקות וניסו יחד
להצביע על הגורם המשפיע בתוצאה הסופית.

"או זה הגיל?" מישהו העלה הצעה.

"היא ניסתה להתאבד בעבר, זה בתיק הרפואי שלה. אמנם נטרלנו את
מצבי הרוח שלה, אבל זה מצביע על מגמתיות מסוימת."

"אם היא היתה יודעת שיש באמת נוגדן, זה היה משנה את האדישות
שלה לחייה?" אחד מהם תהה בקול. השאר דנו בנושא בכובד ראש,
סימנו חלק מהעמודות והחליטו שבפעם הבאה שלקוח עם תסמינים דומים
לשלה יכנס הם יציעו נוגדן ויבחנו את התגובה שלו. הם מיהרו
להחביא את הרשימות שלהם ולחייך חיוך מזויף, כשהלקוח הבא שלהם
נכנס למעבדה שלהם.