שוב זה קרה לה. היא כבר לא יודע אם זה מעין מחלה, התמכרות,
הרגל או אולי זה בעצם מימוש של רצון חולני שהיא גורמת לעצמה.
היא הפסיקה לכל כך הרבה זמן ופתאום, פתאום היא כבר "לא יכלה
להחזיק את עצמה" והיא עשתה את זה, בשירותים.
זה הרגיע אותה. עדיין כאב לה אבל היא נרגעה. לא ברור למה ולא
ברור איך זה קורה, אבל זה המצב.

כל כך כאב לה, וזה היה כאב מייסר. אחד כזה שנשאר ולא מרפה. אחד
כזה שגרר אותה להיכנס לזה עוד יותר. להתחיל לחשוב, לשמוע
מוסיקה ובעיקר, בעיקר להיזכר.
להיזכר בכל הימים הטובים שכבר אינם. להיזכר בכיף, באהבה.
להיזכר כמה היה לה טוב פעם ועכשיו, הכל נעלם כלא היה.
היא שוב לבד, שוב מקום שני (אם לא אחריו), היא שוב שוכבת ורוצה
לבכות, שוב שקופה לעולם.

אז היא נשברה... אז מה? זה קורה...
ואפילו אם היא הבטיחה שלא, ואפילו אם היא לא רצתה. אפילו אם
היא מרגישה רע, ואפילו...
כואב לה. לא כאב פיזי, אותו היא אוהבת.
היא מאוכזבת מעצמה מאוד. על זה שנשברה, שהרימה ידיים, שלא
איכפת לה מאחרים, שהבטיחה להם ו...
היא שוב שונאת את עצמה. שוב פעם מחדש.
זה אף פעם לא באמת נעלם אבל... חבל!