ישבתי במכתבה שלי.
היא די ישנה, העץ כבר התחספס כלפי מטה עם השנים והעטים
השונים.
ישבתי לאור הנר, משום שאור הטונגסטן הפריע לכתיבה שלי.
שלא נדבר על פלורסנט.
הנר התעקל כלפי מטה בשעה שכתבתי עוד שורה במשלב לשוני בינוני.
ישבתי רכון מעט, אור הנר מהבהב קמעא ויוצר הילה מסתורית מסביב
למעיל הישן והשחור שלי.
היה לי זקן תיש משונה, מעט אפור, והיו לי הרבה בעלי חיים.
אדם המגדל בעלי חיים, מראה את חוסר אמונו בבני אדם.
אדם המגדל הרבה בעלי חיים, מראה כי כבר אינו כבן אדם.
כותב גדול לא הייתי, אבל בשאר הדברים הייתי ממש קטן.
תמיד דרכו עליי, מה שגרם לי להיות דרוך ואנליטי בשלבים
המוקדמים של חיי,
ולכתוב כשגדלתי.
הרגשתי רעב.
לקחתי את רשת הדייגים שחברי הטוב בבית הספר היסודי העניק לי
ויצאתי החוצה.
הוא סגן אלוף בצה"ל היום, שוקל כ-100 קילו.
ואני? שוקל 56 קילו, וזריז כמו חיה.
הכנתי 3 סלמונים על האש שהבערתי באמצעות הספירט שקניתי בת"א
לפני שבוע.
מדי חודש אני עורך שם קניות.
הבית שלי נמצא על איזה חור באיזה חוף כמה ק"מ צפונה משם.
וזה לא שחסר לי משהו,
חסר לי הכל.
במיוחד לאור העובדה ש... לא משנה.
תמיד הייתי מעט ביישן.
בגלל זה אני מנהל יומן.
חשבתי שאולי אני אעיף את הדף הזה באויר.
חשבתי שאולי אדם חכם יקרא ויבין אותו.
חשבתי שאולי הוא יבין וימהר לחור שבחוף כמה ק"מ צפונה מת"א.
אז חשבתי.
והוספתי עוד קצת אוכל לקערה של התוכי.
