למה אני לא מסוגלת לומר לו "אני אוהבת אותך",
והרי הוא בחיים.
ואיך זה שאני לא יכולה לומר לו שאני מבינה למה הוא עשה את מה
שעשה, והרי הוא עוד פה.
למה האטימות מכה בי וכובלת אותי בכבלים שקופים?

איך זה שאנחנו לא מסוגלים לנהל שיחה רגילה,
והרי אני מגדירה עצמי כפתוחה.
מדוע דבר פשוט כל כך הופך למסובך כל כך,
והרי אנחנו בעצם אותו הדבר.
אלו החיים, הם שהביאו אותנו למקום התקוע והכמעט אבוד.

ובשנה האחרונה חל מהפך, אנחנו לא צועקים, לא נלחמים.
אנחנו פשוט אנחנו.

מה לא הייתי נותנת כדי שתחבק אותי ותאמר לי שהכל יהיה בסדר.
אני יודעת שאתה רוצה שאני אהיה מאושרת. אני יודעת את זה.
אבל מה עם להגיד לי את זה כדי שבנוסף גם ארגיש את זה.
ומזוג נותר רק אחד, אחד כבוי, אבל אחד שהוא שלי.
מתחננת לשמוע ממך ולו רק פעם אחת "אני אוהב אותך".
כל כך כמהה למילים, למילים שלך...
הרי אני בשר מבשרך, דם מדמך.
בשעת צרה אתה לא מש ממיטתי, אתה לידי גם כשאני לא אני.
אתה שם בגופך ונפשך.

ומאז המקרה אתה נסגרת לעולם, נסגרת לחיים.
כבר 14 שנה אתה לבד ומבודד עצמך מהעולם.

ועוד יהיה בסדר, ולא יהיה מאוחר מידי, ועוד נצליח לומר את
המילים.
נצליח לומר אותן...