סיפור עצוב אבל רק קצת...
על בחור שפגש בי כשהייתי מלאך.
אני זוכרת כי הסברתי לו בעיניים קורנות,
שנשלחתי ארצה כדי להתנסות
באדמה,ביצירה בנגיעה האמיתית ובמעשה...
ליבו רגש ומבטו החודר כמו אמר לי
"אין צורך להסביר, האור שלך מלטף אותי ברגע זה."

והקסם שרר. אבל רק למעט,
כי כששפתיו נגעו בשלי
חזרתי ארצה לעולם בו, מגע של גבר מעורר תשוקת אישה.
לעולם בו, מאנחותיו של גבר לא מתחמקת השוואה
בין גבר שישנו לגבר שהיה.
העונג והטרף, הבדידות והתקווה.

אני כבר לא מלאך.
אני בחורה שפיתתה גבר בכדי לדעת שהיתה וחקרה
לפני שהתמסרה אל ההוא שגם ככה לא רצתה.

אבל הקסם החמקמק הזה ליווה את אותו בחור למרחקים...
הוא לא הבחין בי ואורותיי הכבים.
נשא עמו אבן שהקדשתי עבורו
כדי שאמשיך לזהור ולו רק במחשבתו.
ומאז כונסו כנפיי, גופי נטעם.
קולי נשבר,
הייתי בשר דם ושיכר...
ובמוחו חיוך עדין כששבו ועלו עיניי
והתרגשות ודאי הציפה כשקרא את מכתביי.
אך אני, ככל ששעת הערביים של נפשי הגיעה
ואורי דעך ביחד עם הרקיע
התמעטו המכתבים ודהו הזכרונות.
בתו של אלוהים בוכה בין הזונות

הוא ציפה לפגשי בשנית
גם אני, ואם רק בכדי להחזיר לעצמי מרסיסי הבית.
וכשנפגשנו, טרפתי, גמעתי, מצצתי כל טוהר שהיה
שוב הוטחתי אל הקרקע
ואותו כנראה יידעתי עד כלייה.

שאני לא מלאך
אני בחורה שרצה בה ולפתע מעיקה.



כשהייתי מלאך, סיפור כזה היה מעציב אותי מאוד
אבל היום רק קצת, חפיף, יש עוד.