אין קוסם בארץ עוץ. אני לא יודע מי אמר לכם את השטות הזאת,
הבטיח לכם הרים וגבעות, אמר לכם שהקוסם יתקן את הכל. הקוסם
היחיד שאני מכיר הוא ברקוביץ', וגם הוא לא ממש פוגע בזמן
האחרון.

גם לא קוראים לי דורותי ומי שהפיץ את זה הוא ממש מפגר. נעים
מאוד, קוראים לי דורון, אבל אנשים קוראים לי דור או דורי
לפעמים, לא דורותי. רק פעם אחת בחיים שלי מישהו קרא לי דורותי
ופתחתי לו את הצורה.

הגעתי לארץ עוץ לפני שלוש שנים, צ'ונג מסכן שלא יודע מהחיים
שלו ולאן הוא נפל. על ההתחלה הורדתי בית על איזו מכשפה וכצ'ופר
נתנו לי מגפיים אדומים ובקבוק שמפנייה. תענוג. לא היה אכפת לי
אז וגם לא עכשיו שהרגתי מישהו. היא לא היתה בן אדם, לא ממש,
היא היתה מכשפה מרושעת שהיתה מחסלת אותי בהזדמנות הראשונה. זה
היה או אני או היא ולהגיד לכם את האמת, אני מעדיף שזאת תהיה
היא, תודה רבה.

הייתי חורש במשך שנים את אותם צירים וכבישים, "דרך האבנים
הצהובות", ככה קראנו להם. מסומנות בצהוב זוהר שרואים בלילה
וסלולות בדם של כל אלה שהיו שם לפניי. היינו סורקים את השבילים
עם טוטו הכלב הנאמן בראש, מגשש מסביב לוודא שאין הפתעות מסביב.
מת על הכלב הזה, אני נשבע לכם שיש לו זיכרון של דג זהב, הוא כל
פעם מחדש מתלהב מהרחרוח באותם דרכים שהלכנו בהם מיליון פעם,
בעיר הברקת שלנו. "עיר הברקת", ממש, הכל שם ירוק מעובש
ומצחין.

בעיר הברקת פגשתי חברים שהיו אתי לכל אורך הדרך, חלקם ממש
מהרגע הראשון. במיוחד אני אזכור שלושה חבר'ה מופרעים ממש - איש
הפח, הדחליל והאריה הפחדן. מטורפים אחד אחד ותמיד מנסים לשפר
את עצמם, להיות "הכי טובים שיש", עאלק. אני אף פעם לא אבין
טיפוסים כאלה.

קחו את איש הפח לדוגמא. בחור חזק, עמיד - תירו עליו צרור שלם
והוא לא ימצמץ אפילו, לבן של אבן ממש. אבל מה, הוא טוען שאין
לו מספיק לב, מפריע לו ששום דבר לא ממש מפריע לו. בחייך אחי -
מה אתה צריך לב בכלל? סתם שריר שתקוע לך באמצע החזה ומציק לך
ברגעים הכי קריטיים בחיים. אתה יכול להיות עם חברה שלך, בקטע
הכי אינטימי שיש ופתאום הוא יתכווץ ויהיה לך קשה לנשום. או
שהוא יתחיל לעשות בושות באמצע מבצע שמצריך ריכוז מופתי. עזוב
אותך מלב, עדיף שלא יהיה לך לב, לא בעיר הברקת - עם לב אי אפשר
לשרוד שם חודש, שלא לדבר עם שנים.

ומה הדחליל הזה חושב לעצמו? "אני רוצה להתקדם, לעלות בדרגות,
בשביל זה צריך יותר שכל ממה שיש לי". אם תשאלו אותי - אין שכל,
אין דאגות. תחסכו מעצמכם את הכאב ראש, שחקו אותה ראש רטן, אל
תתבלטו מספיק כדי שמישהו ישים אליכם לב ותעברו את השלוש שנים
בסבבה. למה לחפש צרות? למה לנסות בכוח שיהיה קשה יותר, גרוע
יותר? בשביל מה זה טוב?

והאריה הזה. אומץ רק גורם לך להיהרג, הוא לא עוזר בשיט. זה
הפחד שמחזיק אותך בחיים, הפחד מרסק העצמות שמכרסם אותך מבפנים.
אני רציני, באמת, הפחד מהמוות, המחשבה על ההורים, החברה, זה מה
שיגרום לך לחזור אח"כ. וההתגברות על הפחד המשתק, זה מה שיגרום
לך להסתער ראשון, לרצות להוכיח את עצמך לכולם, במיוחד לעצמך.
בן אדם בלי טיפת פחד הוא בן אדם מחוק, מת. הוא יסתער כשלא
צריך, רק כדי לחזק את האגו שלו ויעשה כל מני שטויות שיחזירו
אותו הביתה בארון.

לא יודע מי אמר להם שיש קוסם בארץ עוץ, שישיג להם את כל זה.
אני הייתי פה שנים, ביליתי עם כל הגמדים הזהים האלה והקופים
המעופפים עם משקפי טייסים. חטפתי פה על ימין ועל שמאל, אני
מכיר את המקום כמו את הבית שלי, ואף פעם לא שמעתי על קוסם, רק
מכשפות.

זה לא היה קוסם שהחזיר אותי לבסוף הביתה. רק אני חזרתי
מארבעתנו, אני וטוטו הקטן. האריה לא היה זהיר מספיק ועלה על
מטען, איש הפח היסס לשניה עם האצבע על ההדק וקיבל כדור בראש,
והדחליל פשוט חשב יותר מדי עד שהגיע למסקנה שעדיף כבר להתאבד.
ורק אני, שאין לי יותר מדי שכל, לב או אומץ שרדתי וחזרתי הביתה
להורים ולחברה.

האם הייתי חוזר לארץ עוץ? עברתי שם הרפתקאות וסכנות, הכרתי
ואיבדתי חברים בעולם צבעוני ומופלא שכנראה לא אמצא שוב בשום
מקום אחר. ופה? בבית? לפני שיצאתי לדרך הכל היה שחור ולבן,
ועכשיו... עכשיו הכל אפור. אפור על גבי אפור על גבי אפור. והם
לא מבינים, הם לא מסוגלים להבין מה עברתי שם, בארץ עוץ. האם
הייתי חוזר לשם? לא יודע, אבל מה זה משנה? תמיד תבוא עוד סופה
שתחזיר אותי לארץ עוץ, פעם בכמה זמן לביקור קצר. בקטנה. גם את
זה נשרוד.