ניחנתי בכישרון להפריח בועות מסבון, בכל גודל ובכל צורה בכל
מזג אוויר אני יכול להפריח את בועת הסבון הכי טובה שמתאפשרת.
אבל הציפייה שלי היא הבועה המושלמת, הבועה הסימטרית, בעלת
השקיפות המירבית והגודל המירבי, בועה שתרקוד מעל ראשי בשלל
צבעיה תרהיב את עייני כל, אך הבועה המושלמת.

בתחרות בועות הסבון בכל  סוף חודש, אנו מתאספים בשדה הפתוח
לקראת הזריחה כאשר השמיים נצבעים כבמכחול בצבעי ארגמן וסגול,
כל הילדים מתעוררים ממש מוקדם ורצים אל השדה בלהט ובנחישות.
אנו עומדים על ראש הגבעה ומפריחים בועות סבון. ישנם כאלו אשר
לא ניחנו בכישרון כמו שלי ולרוב בועותיהם היו מתנפצות בקול
מתקתק וטעם מר של סבון. יש כאלו שאף היו מתחרים די קשים אך אני
תמיד זוכה במקום הראשון, אני כבר לא יודע מה הטעם שלהם לצאת
איתי לקרב בלונאי הרי אני תמיד מנצח אין פה אתגר כלל וכלל.

באחד הקייצים החמים שעברו על שכונתינו השלווה, עברה משפחה לגור
בבית בקצה הרחוב. בית קטן עם חלונות קטנים בגווני אפור מלנכולי
שלימים יאפיינו את המשפחה. במדשאה שבכניסת הבית אין יותר דשא
ואדמה נראית ככרוכה שוכבת לה נחנקת מהחום הרב, אכסדת הבית תמיד
אפילה וחשוכה כי הבית אינו פונה לכיוון השמש הוא תמיד באפילה
של הצללים. אנחנו נשענו על חומת הבטון שהקיפה את הפארק ומולינו
במרחק מה נעצרו מכונית ומשאית גדולה, היו להם הרבה מאוד חפצים,
בשביל בית כל כך קטן.

מהרכב יצא האב עב כרס, והאם אישה דקיקה וצנומה חיוורת פנים
ובהירת שיער הנראתה קצת חולנית, ומהמשאית הענקית יצאו שני
תאומים בני 6 בערך, וילדה כנראה בת גילי, ילדה שנראית כמו בובת
חרסינה משנות ה-50. פנים עגולות ולחיים סמוקות, שיער מטולטל
בהיר כמו השמש וחיוך כל כך מקסים שלא יכלתי להעתיק עייני
ממנה.

פתאום הבחנתי בשקיעה, חבריי כבר פנו מהמקום ואילו אני המשכתי
להביט במשפחה החדשה המעבירה חפציה מתרוצצת סביב המשאית.

במשך קיץ שלם הילדה שיחקה עם אחיה, כל ערב בשעה 19:00 היתה
הילדה אוספת את אחיה הקטנים בין זרועותיה ומובילה אותם אל ביתם
ואילו בשעה 21:00 כל אורות הבית היו נכבים, משפחה די מוזרה
לטעמי. אך אבי, איש בעל שם אדם נכבד היה מבקרם לעיתים תכופות
היה נושא אליהם דברי מאפה שאמי היתה אופה, היה מזמין אותם
אלינו (אך הם מעולם לא באו). לאחר זמן מה סיפר לי אבי שהוא
וגב' קמבל מכירים עוד מימי בית הספר, בעבר הרחוק הם התגרוררו
בשכנות והיו ביניהם ובין משפחתם יחסי חברות. אך אביה של גב'
קמבל היה איש עסקים ולאחר תקופת התגוררות לא ממושכת פנו פניהם
הלאה ומאותו הרגע אבי לא פגש בה עוד. אך בעייני הם בכל זאת היו
מוזרים למדי, לעולם לא היו מכבדים בנוכחותם את הפארק השכונתי,
לא היו משתתפים בפיקניקים השכונתיים, היה נדמה כאילו הם חיים
בתוך בועה משלהם.

אבי תמיד אמר לא לשפוט אנשים לפני שמכירים אותם, אך הם לא
נותנים לי אפשרות להכירם, כמה שהייתי רוצה להכיר את אותה הילדה
בתם של בני הזוג קמבל, אך מעולם לא ניסתה להתקרב, לשחק עימנו,
גם כאשר ניסיתי לשאול לשלומה הביטה בי בעייני התכלת ושתקה.

כאשר החלה שנת הלימודים לא הופתעתי לראות את הילדה בכיתה שלי.
הרי תיארתי לעצמי שהיא בת גילי.
היא פסעה לכיתה בטפיפות דקות נראתה כמו עכבר פצוע לעייני כל,
אך בעייני היה זה מראה של מלאך הפוסע ברכות לכיתתנו. רציתי
לדחוף את הילדה שישבה לצידי רציתי לפנות לה מקום לידי. אך לא
היה לי נעים וגם הילדה היתה הרבה יותר כבדה ממני, לא היה לי
סיכוי להזיזה גם לו הייתי מנסה. המורה הודיעה בקולה הצווחני
"ילדים, הכירו - מיכל!"
הילדה הביטה במורה ואמרה "מישל!" חייכתי, היא לא יכולה להיות
מיכל, היא חייבת להיות מישל.

למישל יש זוג עיינים כחולות ענקיות, אפשר לטבוע בתוכן אם לא
נזהרים, אולי זאת הסיבה שאני מפחד להסתכל לה בעיינים. צבע עורה
כל כך עדין נראית שברירית וענוגה. שיערה המכה על עורפה ברגע
שהיא נעה נראה כמו גלים המבקשים לחוף, אוי מישל.
באחת מהמשימות כיתה המורה החליטה לעשות צוותים, וכמו שכל דבר
טוב בא בזמנו, מישל היתה בצוות שלי ומי אם לא אנוכי הייתי
ממונה על הצוות, חילקתי את התפקידים, היה לנו מיזם מאוד
מעניין, היה עלינו ליצור עולם מושלם. כלומר מה לדעתינו הוא
עולם מושלם לכתוב חוקים לעולם הזה, מאכלים שנהוגים להיאכל. היה
עלינו להכריז על ראש העולם, בעלי החיים שישוטטו שבעולם שלנו,
יכלנו אפילו לצבוע את השמיים לירוק אם כך היה עולה לרוחינו.

כל אחד לקח לו חלק מהמיזם שניים עבדו על איכות הסביבה, שניים
כתבו מגילה של חוקים, אחת החליטה שהיא רוצה להמציא שפה חדשה
ואילו אני ומישל עבדנו ביחד.

יותר נכון לומר שאני ומישל היינו אמורים לעבוד ביחד, אך בסופו
של דבר עבדנו לחוד, מישל לא נתנה לי אפשרות לחדור לבועה שלה,
גם כאשר היתה מחוץ לחיק משפחתה עדיין היתה בתוך אותה בועה
שמקיפה אותם, למרות שמישל היתה נעימת הליכות, יפה, עדינה, ענן
של מוזריות עדיין ריחף מעליה.

גם כאשר ישבנו אצלי בבית וניסינו לשתף פעולה חשתי כאילו חלל
אינסופי עובר בינינו ובולע בתוכו כל מילה שיצאה מפי, כל דבר
אשר נאמר נבלע כאילו לא נאמר, היא ישבה לצידי ומרפקי נגע
במרפקה אך למרות הכל היא נראתה לי כל כך רחוקה, כמה שנות אור
לפחות.
ואילו המגע, תחושתו היתה שורטת.
אני בניתי דגם קטן של חנויות שהייתי רוצה שיהיו בעולם שלנו, מן
רחוב מלא בחנויות ומסעדות בתי קפה ואולמות כמו שרואים בסרטים
משנות ה-50. ואילו היא ישבה כולה מכונסת בתוך עצמה וכתבה. היא
כתבה בלי סוף, מילים על גבי מילים, שורות על גבי שורות ולא
נתנה לי לקרוא לא את אלו ולא את אלו, היא טענה שכאשר הסיפור
יהיה גמור היא תרשה לי לקרוא אותו.

אני לא כל כך אוהב לקרוא ספרים וגם לא סיפורים, אך את הסיפור
שלה רציתי לקרוא יותר מכל, פעמים אינספור חשתי אותה לזרז עם
הכתיבה, אך היא היתה מחייכת קלות וממשיכה לכתוב בלהיטות חסרת
מעצורים.

אני יודע, כיום אני יודע, אני אהבתי אותה. אני אהבתי את המבט
שלה, את החיוך שלה, את המלנכוליה החרישית שבה את תנועת גופה,
את טונים שבקולה, פשוט אהבתי אותה.

אבא שלי עובד במשרד ממשלתי ואמא שלי היא אדריכלית במקצוע, הבית
שלנו הוא הגדול בשכונה והוריי מביאים הכנסה טובה, שולחננו תמיד
ערוך כהלכה ולא חסר לי מאומה. אביה של מישל עובד כנהג מונית
לחברה בלגית עשירה ואילו אמה לא עובדת כלל. יש אנשים שלא
עובדים ומקבלים קיצבאות מגורמים ממשלתיים יש כאלו ויש כאלו,
אבי תמיד לימד אותי לכבד כל אדם באשר הוא.

בוקר אחד מישל רצה אל ביתי, דקות ספורות לקראת היציאה לבית
הספר לבית הספר, היא פנתה אליי סמוקה ומתנשפת, רוצה לקרוא את
סיפורי, עניתי בחיוב אבל באיפוק, לא רציתי להראות לה שזה אחד
הרגעים המאושרים בחיי עד כה.

הגעתי לבית הספר באוחזי את מחברתה, חיפשתי אותה ברחבת בית הספר
והיא איננה, חיפשתי במסדרונות וגם שם לא מצאתיה, אף לא בכיתה.

בהפסקה ישבתי לבדי קראתי את סיפורה חשתי את גופי מרחף מרוב
שמחה, אך לאחר עמודים בודדים חשתי אותו צונח, צונח במהלומה
נמרצת. "הייתי רוצה בגדים יפים לי ולאחיי...", "למה אמא אף פעם
לא משחקת איתנו? למה לכולם יש הורים טובים ואילו שלי..." ,
"עולם מושלם זה כאשר ילדים לא חשים לבד, כאשר אוהבים אותם
ודואגים להם...", "נמאס לי לטפל באחיי, אני לא אמא שלהם, אני
אחותם".

לאט לאט שורה ועוד שורה, התחלתי להבין במה מדובר, לבי התכווץ
בקירבי, עייני החלו לדמוע, לא בכיתי אבל הייתי קרוב. למה אני
קורא את הסיפור הזה, הוא לא יביא לשום טוב, כעת אני חש כלפי
מישל רחמים, אני לא רוצה לרחם עליה, אני רוצה לאהוב אותה, אני
לא רוצה לדאוג לה, אני רוצה לחלום עליה.

יום למחרת מישל הגיעה לכיתה, היא נראתה בעייני פחות יפה,
עייניה כבר לא נצצו ושיערה היה סתם עוד שיער מתולתל.

מבלי לשים לב, יום נשק לקודמו והנה הגיע שוב הקיץ.
כרגיל התאספנו מדי חודש בשדה הפתוח לאור הזריחה קרניים עדינות
מלטפות את בועות הסבון שלנו הממריאות בשלל צבעי הקשת.
הבועה שלי כהרגלה יפה ומלאת צבע, נראה כאילו צויירה על ידי אחד
מגדולי הציירים. בעודי מפיח חיים בבועה הבאה ראיתי בזווית העין
את מישל, הבועה התנפצה על פניי, כה מר טעם הסבון, כה נפלא מראה
עייני. היא התקרבה אליי ועם כל צעד יכולתי להבחין בשתי עייניה
מלאות התוגה.

הן הפסיקו להפחיד אותי, ולא פחדתי יותר מטביעה, כל כך רציתי
לחבקה, לתת לה קצת חום לגרום לה להרגיש אהובה.

רציתי רק לומר שהעולם המושלם שלי הוא עולם שבו אני ומישל
מטיילים יד ביד.

היא קרבה אליי ואחזה בכתפי, תן לי גם לנסות, הילדים צחקו. מישל
אבל אף פעם לא השתתפת בתחרות, מה פתאום ניתן לך לנסות?!
בבקשה, חזרה מישל, תנו לי לנסות פעם אחת. הבועות התפוצצו בזו
אחר זו, הילדים צחקו והשתובבו סביבה. יכלתי לראות שמישל נעלבה
כה עדינות שפתיה כה עדין ופגיע ליבה.

כל בוקר אני מתעורר ומחכה בבוקר לראות את מישל יוצאת עם אחייה
מביתם, אך לאחרונה לא ראיתי אותם ואף לא פגשתי בם במכולת
השכונתית, כאילו בלעה אותם האדמה, אבי החל להרבות בהליכו
אליהם, אמי שלחה הרבה מטעמים. לא הבנתי את פשר הדבר, מדוע אינם
באים אלינו, אולי מישל תתלווה אליהם.

כבר כחודש לא ראיתי את מישל ראיתי רק את אביה היוצא לעבודה כל
בוקר וחוזר מאוחר בליל. את אמה לא ראיתי כבר זמן ממושך מאוד.

בתחרות החודשית שלנו יצאנו כל ילדי השכונה אל הפארק בריצה, זו
היתה התחרות האחרונה לקראת תחילת הלימודים. לא מזמן נמלאו לי
13 שנים והבנתי שלא יהיו לי יותר הזדמנויות להשתובב מלבד הקיץ
האחרון. חיכינו לתחרות בכל מאודינו. אך לאחר דקות ספורות
בעודנו מוציאים את חישוקי הבועות ומערבבים את הסבון במים הגיעו
מספר הורים לקרוא לנו לשוב לשכונה. ביניהם היה אבי, איש גבוה
וחסון, אדם מן הישוב. הוא פנה אליי, למרות מראהו הקשוח קולו
היה עדין ורך, לאחר קריאת סיפורה של מישל התחלתי להעריך את
הוריי יותר מאי פעם, הוא הביט בי ובעיניו קדרות.

שאלתי אותו מדוע הם הורסים לנו את התחרות, אבי אמר שהרי ממילא
אני אנצח אז לא נורא, פניתי אליו בקול תוקפני יותר. הוא הביט
בי וידו מונחת על כתפי, אמה של מישל נפטרה הבוקר, אנו הולכים
ללוויה, היא בת כיתתכם וחשוב מאוד שתעזרו לה ותתמכו בה ברגעים
כה קשים.
מה? שאלתי, זה לא יכול לקרות הרי מישל רק בת 13, מה היא תעשה
בלי אמא. זה לא הוגן ולבי קפא בחזי, ראיתי בעיני רוחי את דמותה
של מישל שאוחזת ביד אמה המתה ובוכה חרישית בצורה כה עדינה כמו
כל דבר אחר שהיא עושה, בצורה נוגה וטובה, פשוטה ומלאת חן.

אבי ניפץ את חלומי בהקיץ, מילותיו כמו ניקרו באזניי, "בני, יש
דברים בעולם שאי אפשר להבין, דברים לא הוגנים שקורים לאנשים
טובים".

אמה של מישל, כך התברר היתה חולה מזה זמן רב, מישל טיפלה
באחיה, ובישלה את האוכל, וסייעה במשק הבית, ערכה כל ערב את
השולחן, הלכה לבית הספר, ולימדה את אחיה לקרוא ולכתוב, ואנחנו
צחקנו עליה כאשר לא הצליחה להפריח בועת סבון, אנו מפגרים, אשר
מפריחים בועות סבון, צחקנו עליה, על המלאך הזה, על מישל.

הגענו לבית העלמין, חום אימים בחוץ, זיעה ניגרה על מצח אבי,
הוא מחה אותה במטפחת כחולה. כל הגברים עמדו עם כיפות, גם אני,
האחים של מישל שכעת היו בני 7 לא חבשו כיפה. אביה עמד כפוף
ולצידו בשמלה שחורה עמדה מישל.

רציתי לרוץ אליה לחבקה, להגן עליה מפני כל הקור והרוע הזה,
מפני חוסר ההגינות, וחוסר התשובות, רציתי להשכיח ממנה את כל
הזוועה, אך במבט אחד מבט שחלף עליי כמו ברק, נעלמו בי את אותן
התחושות. עיניה היו ריקות. היא הביטה בי שוב פעם ומאחוריי
ניצבו כל ילדי השכונה. היא הוציאה מכיסה בקבוקון קטן, ולולאה
קטנה, היא דחפה את הלולאה אל הבקבוקון ונשפה לתוכה, ואז, כמו
קסם אפף אותנו, כמו גאולה לעניים, הופרחה לה בועת סבון, היא
עלתה מעלה ומעלה, מעל לאנשים מעל לערימת האדמה שפעם היתה אמא
של מישל מבעד לקברים העומדים עירומים...

פרצה חתכה את השמיים, בועת סבון מושלמת.