ככלות הכל, נותרתי רק אני,
יצור שפל יצור עני.
פורק מזוודות מכתפיי הדלות,
מזוודת סתרים מזוודה של סוד.

בליל ערפילי בהקיץ ינשופים,
בוהה בלבנה המרקדת סביבי.
מקום מקלט, מקום ללב פצוע,
פרוץ וושומם מעוני הדלוח.

חבר ילדות נגלה מבעד למפתן,
הוא כבר הגיע, הנה הוא כאן.
מכיסיו משתלשלים שטרות עד אין סוף,
חבר כה רחוק עומד מקרוב.

בגרון נטוי מביט מתפלא,
"האם זה אתה חברי?" הוא תוהה.
אנוכי לפניך, ידידי, חברי.
אני כאן לא משתי ממעוני העני.

בוא שתה קפה, הרווה את צמאונך,
אכבדך בכל טוב, אתה כמו משפחה.
ככלות הכל אנחנו כאן שניים,
הוא הביט בי מעט ואז השפיל עיינים.

אחי האהוב, חברי הטוב,
אני כאן מולך, אבל אני לא קרוב.
דרכי נפרסה לאין סוף קצוות,
ואילו אתה רק נושא מזוודות.

אני כובש את יצרי לשווא,
הצעתי משלי את המיטב.
בחירוף נפש פניתי אליו,
קח אותי עמך, אם לא אמות עכשיו!

ושוב פעם נתלתי באילן,
בפעמיו הקלות, פסע הוא מכאן.
העמסתי את שתי המזוודות על הגב,
אני יוצא למסע, מתי אם לא עכשיו.