בשנה הראשונה למותה עוד הרגיש את הריקנות שמקובל היה שירגיש,
אני חושב שיכול להיות שעוד כאב אותה. פגישותיו עם נשים אחרות
הפכו תכופות יותר, חסרות משמעות ורקובות, לרוב שדופות ממין או
מקיפאון זמני  של שקר. היה הולך לעבודה, חוזר, כל גופו כן כל
חייו גאות ושפל והוא גל - הולך לעבודה, חוזר לחוף.
שמורות עיניו נהיו תריסים מצומקים, היה שומע חדשות כדי שלא
לחוש בדידות או שקט, מניח לגוון המונוטוני שלהן לזרום על קיר
ביתו הבז', והגוונים כמו התמזגו או נזלו אם תרצו לכנות זאת כך
אל הרצפה הרקומה ואל חלל החדר המתמלא בזעקותיהם של ברברים
המזנקים מעל חומות של רומא ובאורות המרצדים פריחה של תותחי
הפעימה יורקי הצליל וגם הצבע, שטרחו והבליטו את תוויה היפים של
אשתו המתה כשעברו בני אלמוות על פניה הנותרים, תנוחה אחת
ויחידה ללא תנועה. והתנועה היא חיים, חשב והיה מרשה לעצמו יותר
ויותר להיות רציני עד אימה, להתחיל להפריח לאוויר כמו ענני עשן
את זיכרונותיו שסבבו בעיקר סביבה. וגל חייו כמו התאדה, כבר לא
הלך לעבודה - חזר לחוף, עתה דמה יותר ללולאה חוזרת ונשנית של
סיטואציות בחייו, ואף יותר מכך היה ללולאה של חייה, היה זוכר
כל דקה ודקה וכל אירוע שאי פעם היה עד לו איתה, הציב לעצמו
מטרה - כלומר המובן מאליו בעיניו - שיהיה אנדרטה חיה לכל מה
שהיה ונגמר, לאשתו ולחייהם יחד ולפרי חלציו ששכן שם בבטנה הקרה
והריקה.
היה מנסה עדיין להחיות אותה כאילו לא איבד תקווה, באמצעות
טיפול בכל האמצעים שעלו על דעתו, לפתע קיבל עניין מחודש בבני
האדם והצטרף לאנושות הגדולה, התייעץ עם כל אדם שנראה לו יודע
דבר, התעניין ואיבד עניין במהירות מדהימה, היה מוצא תשובה או
מגלה את הסוד כל כמה ימים בדרכים מוזרות, בחלום, בהקיץ. ושוכח.
היה חולם עליה, מתעורר הוזה, כותב שורות לא ידועות ולא קריאות
על זרועותיו ושאר חלקי גופו, היה ישן לצידה הקר והרוחש תולעים,
מנסה לחדור אל החום הלא קיים עוד שהייתה פעם היא - שלו.
ובכל זאת הפחידה אותו המחשבה שסוף כל הדברים להרקב, ושסופו
למות, ושהוא לא כמוה ובשבילו זה יהיה הסוף ולא ההתחלה של כל
הדברים העתידים לבוא.
נשאר איתה, כי עדיין חשב שהיא הדבר היפה ביותר שראה מימיו,
ודומה שלכל הדברים האחרים שהיו מסביבם הייתה נטייה להיעלם
כשהיה מלטף אותה.
רק בחשכה היה מציב ידיו עליה כמו על קדוש מעונה, רק בחשכה ואני
אינני יודע למה. ובאותה חשיכה היה מלטף אותה בעדינות ובשלווה
כמו הייתה חיית מחמד, ולפעמים גם בפחות שלווה כמו הייתה בן
אדם, ואז היה מרשה לעצמו לחשוב על קשר השתיקה הזה שגזרה על
עצמה, ועל הלשון המתוקה שלה שכבר לא תפיק שום צליל, וגם לא את
הטעם הנפלא דמוי הדבש שבשבילו היה רק אושר.
היה תוהה לפעמים אם היא רק אילמת או שמא גם חירשת, כי מעולם לא
זכה ממנה לשום תגובה, ועד כמה דמתה כך לכל אותם האנשים
המעמידים פני רדומים בליל, המחכים להוכחה של אי שפיות בכדי
לטרוף. נדמה היה לו שהיא שונה, שתמיד תסמוך עליו ולעולם תבקש
את קרבתו כי האדם הוא הטורף האכזר ביותר והוא הרי פחד פחד מוות
מפניהם. היה שב ומביט בה ומוחו המיומן כמו אומד את המרחק, היה
נותן הרבה כדי לשמוע אותה זועקת, רק פעם אחת, כה רבות חשב על
כך כשידיו הבוגדניות נחות על גוף אחר. היה שואל אותה או מפנה
לה שאלה - אם בגידה שבמחשבה היא עדיין בגידה והיא לרוב הייתה
שותקת, וכך או כך הוא עדיין היה בוגד.
היה עורך רשימות מלאי של כל החפצים שבבית, כמו מצרי עתיק היה
מכין בדבקות את החפצים שילוו אותה לעולם הבא. החל לחכות כמו
משיח פנאט לאיזה אירוע ענק שיקרה, לדבר מה שמעבר לו, להבנתו,
לעצמו. נעשה לחבצלת מים, טועם טעמים ראשונים של איזה אביב
שבפתח וכל ישותו דרוכה ומחכה לחפץ גשמי בפרופורציות כבירות כמו
איזו סנונית קוסמית שתודיע רשמית על בוא הבשורה.

לדעתי עוד חיכה לבואו של פטיש הצדק שירסק אותו בייסורים נוראים
שימחו כמו ברזל מלובן את הזעקה שזעקה את שמו מתוך חרחורי מותה,
זו הזעקה האחרונה. ואת הזיכרונות שלו, מבוהל ורץ מפוחד ולא
שולט בגופו ובשפתיו הלוחשות: "לא, אלוהים" אל המדרגות השבורות
והמטונפות בדרך אליה, אל המעידה בסופן, אולי מדחף ההתרגשות
כשהגיע לבסוף ופתח ביד רועדת את דלת האלון הכבדה ומצא אותה כמו
ספינה טובעת בתוך אוקיינוס דמה.