מעולם לא סיפרתי, ולעולם כנראה גם לא אספר.
רק שעכשיו זה קצת יותר קל.
הפצעים כבר פחות כואבים. פחות שורפים.
החורף הזה כבר לא נראה עמוק כל כך, והשלווה שוב נראית לה
באופק.
פעם השפתיים היו לוחשות את המילים העדינות. עכשיו זה רק
במחשבות ובחידות הלא פתורות. הכל כאילו נראה ברור יותר בכל אי
השקט שמתחולל בראש.
אנשים קוראים ואנשים מספרים. אף אחד לא באמת יודע.
אף אחד לא יודע איך רק ימים אחדים לפני, הייתי בוכה לה שלא
תלך, שלא תעזוב.
אבל היא לא הקשיבה. ילדה עקשנית שכמותה.
ובתוך כל החידות נשארה לחיות. בתוך סיפורים ארוכים, בתוך אגדות
מופרעות.
ילדה יפה, חיה על דמיון של אחרים.
אף אחד לא ידע מעולם, ולעולם בטח גם לא ידע. אני בטח לא אספר.

היית צריכה לעשות את זה מזמן, כי עכשיו הדמעות בוגדות. פורצות
כשזה הכי פחות מתאים.
היית צריכה לעשות את זה לפני יותר מדי זמן. חיכית וחיכית. למה
חיכית? שזה יהפוך לכואב? זה הפך לכואב. רק בגללך.
השפתיים שלך, והעיניים שלך, והיופי המסתורי - עדיין חיים.
בזיכרון, בתצלומים ישנים, במחשבות הרחוקות. כאילו כולם מצפים
שתחזרי. שתופיעי פתאום בדלת ותצחקי על הכל.
את לא תעשי את זה, נכון? ברור שלא. את קבורה עכשיו עמוק, עמוק
באדמה. היינו בהלוויה, רק לפני כמה שבועות. והזיכרונות עדיין
טריים.
את כבר לא תחזרי. זה ברור לי עכשיו.
ואני לעולם לא אספר להם למה.