אם כבר עושים משהו, צריך לעשות אותו עד הסוף. כמו שצריך. עופר
בחן את חזות פניו במראת האמבטיה, והעביר יד איטית על חלקת
ראשו. גילוח מושלם, אין מה להגיד. הוא הניח את המכונה, נטל את
שפופרת הג'ל, יצק ממנה לכף ידו, שפשף את ידיו זו בזו, אחר כך
עיסה את פניו ואת פדחתו בתנועות נמרצות. הוא הרגיש רעננות
נפלאה על עורו, ושאף את הריח הטוב מלוא נחיריו. כן, זה הולך
להיות יום מוצלח. הוא מרגיש את זה. הוא ניגב טיפות אחרונות
מכתפיו, לבש את החולצה הבהירה וענד את העניבה. אחר כך נמלך
בדעתו, והסיר את העניבה. לא כדאי להיראות רישמי כל כך כשהולכים
למכור למגזר הציבורי.

בפתח חדר האמבטיה עמדה עכשיו קארין. "בוקר טוב", אמרה. מוזר,
הוא לא שמע אותה קמה. עכשיו הביט בה. אותות השינה עדיין היו על
פניה. הוא אהב לראות אותה ככה, לפני שהיא מתאפרת, לפני שהיא
עוטה את המראה הייצוגי שלה. שתי לידות מאחוריה, ועדיין יש לה
אותו גוף נערי גבוה, אותן עצמות לחיים גבוהות, אותו עור חלק.
עופר אהב ללכת איתה למפגשים חברתיים, ולחוש את הקנאה המתהווה
סביבו. לפעמים, אהב להשחיל בשיחה משפט על אשתו, שמלמדת אירובי.
הוא נהנה לראות את הקנאה מתעצמת בעיני השומעים. אירובי, הא.
שיחקת אותה.

"נשאר לך קצת מאחורי האוזן", אמרה קארין. חוט מחשבותיו נקטע.
"איפה?", שאל עופר, והחל ממשש את אחורי ראשו בזהירות. "לא
תרגיש את זה", אמרה קארין, "זו פלומה כזו, תן לי, אני אוריד
לך". "לא, זה בסדר", נבהל עופר,"אני אסתדר, רק תראי לי איפה
זה". קארין שלחה אצבעות ארוכות אל ראשו, תפסה בציפרניה הארוכות
קווצה זעירה ומשכה קלות, שירגיש את המקום. עופר הפעיל את
המכונה, והעביר אותה על התלתל הסורר כמה פעמים. "זהו, זה ירד",
אמרה קארין. עופר פינה לה את המקום ליד הכיור, נשק ללחיה ופנה
למטבח. הוא הציג ספל תחת מכונת האספרסו הביתית, והקפה החל
מטפטף לתוכה.

אז מה אני רוצה להשיג היום, חשב. אני רוצה, שמשרד האוצר יזמינו
אצלנו פיילוט. עופר אהב אתגרים. בדרך כלל היה מציב לעצמו יעד
צנוע יותר בפגישה ראשונה, אבל במשרד האוצר היה לו מישהו
מבפנים, ועופר דרש מעצמו הישג יותר שאפתני. כשעשה את הגישושים
הראשונים במשרד האוצר, ואמרו לו שבנושא אנטי וירוס עליו לפנות
לאחד, דני קאופמן, מיד תהה בינו לבינו אם מדובר באותו דני,
שלמד איתו בתיכון. הוא צלצל למספר הטלפון שנתנו לו, וזיהה מיד
את הקול. אותו קול גבוה ורך, הססני משהו, הנושא עימו עקבות
קלים של מבטא רוסי. אותו סגנון מליצי, אותה עברית, גבוהה מדי
לפעמים.  לעופר היה ברור שזה האיש שלו. בזמן שהציג את המוצר
והציע פגישה, חשב אם כדאי שדני ידע מיהו. כיוון שהיו נימוקים
טובים לכאן ולכאן, לא העלה את העניין עד סיום השיחה. אפילו את
שם משפחתו לא אמר. אם הוא יודע משהו שהלקוח לא יודע, זה יכול
לתת לו יתרון בהמשך. עופר אמר לעצמו שזה לא מפתיע, שדני הלך
למגזר הציבורי, והוא עצמו הלך לעסקים פרטיים.

ההיסטוריה של עופר עם דני הייתה מורכבת. מצד אחד, הוא היה
מיודד עם דני. בקיץ היו נפגשים עם החבר'ה בים, בחורף היו כולם
הולכים לסרט ומתגודדים אחר כך ליד הפלאפל. היו הטיולים
השנתיים, היו המסעות של תנועת הנוער, ההתקרבות הראשונית לבנות.
מצד שני, היה הסיפור עם קארין. דני חיזר אחריה בכל דרך שידע,
אבל עופר זכה בה. אחרי זה, דני כבר שמר משניהם מרחק, עד סוף
השמינית. אחר כך נרשם לעתודה אקדמית, וכבר לא ראו אותו במפגשים
של החבר'ה. דני אף פעם לא דיבר על זה, אבל כולם ידעו כמה הוא
רצה, וראו כמה כאב לו לראות את קארין ועופר ביחד. הרשעים גם
ניצלו את העניין כדי להתעלל בו. יום אחד אחר הצהריים, כשעופר
היה במגרש מאחורי בית הספר ותירגל קליעות עונשין, הוא ראה
חרוזים משורבטים על קיר אולם ההתעמלות, ליד הברזיה: "דני לדפוק
את קארין רצה  מה לעשות שזה לא יצא  עופר התותח בקארין זוכה
ודני מביא ביד ובוכה". עופר עזב את המגרש, מיהר לחנות לחמרי
בניין, קנה נייר זכוכית, וחזר לגרד את הכתובת המרושעת. אחרי
שגרד את שלוש השורות הראשונות, בהן הופיעו שמו ושמה של קארין,
השתעשע במחשבה להשאיר את הרביעית. לבסוף, מחק גם אותה. סבל
מספיק, המסכן. מה הוא חשב לעצמו, הרהר עופר, שבחורה מהליגה של
קארין משיגים בבדיחות? בסיפורים משעשעים? במחוות רומנטיות?
אישה כמו קארין צריך לצוד, לא לתת לה לחמוק, לא להיבהל
מהמשחקים שלה, לא לסגת, אפילו לרגע אחד. ללכת עם זה עד הסוף.
דני לא היה נחוש. היה נעלם מהשטח בכל פעם שקארין הרחיקה אותו,
ורק אחרי כמה זמן, היה חוזר. אני הייתי נחוש ממנו, חשב עופר,
אני לא ויתרתי, עד שקארין התעייפה ונכנעה.

בינתיים, האספרסו כבר היה מוכן, ועופר גמר להכין לו סנדביצ'ים
למשך היום. "מה מתוכנן לך להיום?", שאלה קארין. "היום אני
בירושלים", ענה עופר, "בבוקר אני קופץ להגיד שלום בכמה מקומות
ולמשש את הדופק, ובצהריים יש לי פגישת חדירה במשרד האוצר". הוא
לא ראה לנכון לספר לה את מי הוא הולך לפגוש שם. "אז מתי תהיה
בבית", שאלה קארין, "בתשע בערב אני נותנת שיעור, להזמין בייבי
סיטר?" "לא, לא צריך", אמר עופר, "אני אהיה בבית הרבה לפני.
בשבע, או מכסימום שבע וחצי".

הוא בטח כבר שכח הכל, חשב עופר, כשנכנס לג'יפ שלו, שחנה ליד
הבית. כמה זמן עבר מאז, יותר מעשר שנים. כמה ימים אחרי שדיברו
בטלפון, דני צלצל לבקש חומר טכני על המוצר, ועופר ניצל את
ההזדמנות כדי לומר לו, שיש להם עבר משותף. אם יש לו עדיין
משקעים מאז, חשב עופר, מוטב שיתמודד איתם לפני הפגישה, לא תוך
כדי. ואם אין לו, עוד יותר טוב. דני נשמע מרוצה מהעבר המשותף
שהתגלה לו. כמו ילד, שמצא בכיס מעילו סוכריה שהשאיר שם ושכח.
"איזה ארץ קטנה", התפעל דני, "אנשים הולכים, כל אחד לדרכו,
והנה אחרי ארבע עשרה שנים, הדרכים שוב מצטלבות". הוא בטח כבר
שכח הכל, חשב עופר, לא כדאי להזכיר לו את זה.
עופר התניע את הג'יפ, הפעיל את המזגן, ושם לעצמו דיסק של שלמה
ארצי. לא היו עומסי תנועה בירידה לאיילון. הוא הגיע במהירות
ובקלות לכביש תל-אביב ירושלים, עוד לפני שסיים את כל שיחות
הטלפון שתכנן לעשות תוך כדי הנסיעה. נמל התעופה נשאר מאחוריו,
ועכשיו נפרשו מולו הגבעות המוריקות של יער בן-שמן. האובך
באוויר פרש על הצמרות הירוקות גוון אפרפר. מחשבותיו של עופר
החלו שוב נודדות אל העבר.

הוא נזכר באותו יום קיצי מוזר באמצע פברואר, כשהם היו בכיתה
יוד. חמסין פתאומי שטף את העיר. השמים היו אפורים-לבנים ורוח
חמה נעימה נשבה. בדרך מבית הספר הביתה גמרו אומר ללכת לים,
פברואר או לא פברואר. כשעופר בא, כבר היו שרועים כמה מהם על
החול הרך, רק במכנסי התעמלות קצרים. הים היה חלק, כחול מאד
ונקי. השאלה שריחפה באוויר הייתה, נכנסים למים או לא. או,
במלים אחרות, מי גבר להיכנס למים. דני בא עם הכלב שלו, רועה
גרמני יפהפה. עופר זכר את זה היטב, כי היה איזה רגע, שכמה
חבר'ה רדפו אחרי דני, מאיימים לגרור אותו בכח למים. כאשר כיתרו
אותו, צעק דני לפתע, "תפוס אותם, רינגו". הכלב נבח בקול,
הגיבורים נרתעו לאחור, ודני צחק בהנאה. אחר כך עברו שם שתי
בנות מהגיאוגרפית, רוחניות כאלה, שהולכות לים בחורף. הן הביטו
בהם במבט מזועזע: תגידו, אתם השתגעתם, עוד חורף עכשיו. כשפגה
ההתלהבות הראשונית וכל אחד מצא לו מקום להיות, עופר הציע לאחד
החבר'ה להיכנס למים. הם צעדו יחד אל קו המים וטבלו את הרגליים.
המים היו קרים נורא, אבל לא עופר לא ויתר. לאט לאט התקדם, עד
שהמים הגיעו למותניו. בן ליוויתו קילל ורץ החוצה. עופר חש
עקצוץ במפשעה. אולי נכנס לו משהו לבגד ים, חשב. הוא הציץ
פנימה, וראה את אבריו מצומקים, כמו שלא ראה אותם מעולם. זה היה
עקצוץ של קור. הוא צעד עוד צעד קדימה, והמים כיסו את בטנו.
עכשיו התחיל ליבו להלום בפראות, והוא הרגיש שהוא לא מצליח
לנשום. במצבים כאלה כדאי לקפוץ פנימה ולהתחיל לשחות, השחייה
מחממת אותך, אבל הוא היה משותק, לא הצליח לזוז. הוא היה חייב
לוותר, הוא היה חייב לצאת. תחושה מרה של כישלון עלתה בו כשיצא
החוצה, רועד, והתנגב. החבר'ה לא אמרו כלום. זה היה קטע שלו עם
עצמו. האוויר החם עטף אותו בחמלה, והוא הרגיש איך הוא מפשיר.
החמסין נשבר רק בערב.

כשהגיע בצהריים למשרד האוצר, היה החום בעיצומו. השומר בשער
ביקש לבחון את תיקו ואת תעודותיו, ואילץ אותו להמתין בזמן
שטילפן לדני, לשמוע ממנו שהוא מצפה לאורח הזה. עמדת השומר לא
הייתה ממוזגת, ועופר ניסה לעמוד בקו אחד עם המאוורר הקטן שעמד
על הדלפק. מי המציא את הסיפור הזה, שבירושלים לא מזיעים. למרבה
המזל, דני היה במשרדו, והאישור ניתן מיד. השומר נתן בידיו תג
מהוה לענוד על בגדו, ועופר נכנס סוף סוף לבניין. הוא תר בעיניו
אחר המעלית, ומיד ראה חבורה קטנה שמחכה לה. שני גברים ושלוש
נשים. אנשי תחזוקה ופקידות, כנראה. מבוגרים, לבושים ברישול, לא
מתביישים בכרס המשתפלת, או בשיער, שיבש מרוב חימצונים. שלושת
המבוגרים יותר נראו מזרחיים, וניהלו שיחה ערה אודות מבצע הטבות
של ועד העובדים. שתי הצעירות לא דיברו הרבה, אבל על פי שפת
הגוף הסיק עופר שהן עולות מרוסיה. סוף סוף הגיעה המעלית ונפתחה
בקול חריקה. כולם נדחקו פנימה והשתתקו. עופר ביקש לבחון את
חזותו בראי, אבל לא היה במעלית ראי. כל כך הרבה מסים אני משלם
להם, חשב עופר, והם לא מוצאים כמה גרושים בשביל מעלית של בני
אדם.

בקומה שלישית יצא עופר, ופנה לעבר משרדו של דני. כשהגיע,  בדק
את השלט שליד הדלת. שני שמות היו רשומים עליו, ללא תיאור תפקיד
ומעמד. שמו של דני היה אחד מהם. עופר סובב את הידית ונכנס
פנימה, בלי לדפוק. דני היה לבד בחדר. הוא קם מכסאו, אמר שלום
גדול ומחויך, פנה לעבר עופר,  והושיט את ידו ללחיצה. דני היה
לבוש בג'ינס וטריקו מהוה. שערו כבר החל מאפיר, והיה מסורק
לאחור. כשדני משך כיסא והזמין את עופר לשבת, הבחין עופר בקוקו
קטן על עורפו של דני. ארטיסט.

"איך עברה הנסיעה", שאל דני, "היה עומס בכניסה לעיר?" "דווקא
לא", נענה עופר, "בשעה כזו כבר אין פקקים, נכנסים חפשי, הייתה
נסיעה נעימה מאד, הגעתי צ'יק צ'ק". אחר כך הוסיף, "חניתי
בחניון של הסופרמרקט, פה ממול". "בבוקר מוצאים חניה בקלות",
אמר דני, "לקראת הצהריים מתחיל להיות צפוף. אבל מכסים לך את
הוצאות החניה, לא?" "ברור", אמר עופר. הם הוסיפו לבחון זה את
זה. "לא השתנית הרבה", אמר דני בהיסוס, "הייתי מזהה אותך
ברחוב, למרות הקרחת". בתיכון, עוד היה לעופר ראש מכוסה שיער.
"אה, כן", חייך עופר וליטף קלות את קרחתו, " נמאס לי להסתרק כל
בוקר. זה חוסך לי זמן. זה מאד נוח". "אפשר להציע לך קפה, או
תה?", שאל דני. "תה, תודה", ענה עופר. היה לו ניסיון עם מקומות
כאלה, וידע שאפשר לקבל בהם רק נס או בוץ, שניהם מגעילים באותה
המידה. דני התכופף לאחד הארונות המשרדיים, ושלף משם צנצנות קפה
וסוכר, שקיק תה, שתי כוסות קלקר ושתי כפיות פלסטיק. בעוד דני
טורח, ניצל עופר את ההזדמנות לבחון את המשרד. על שולחנו של דני
ראה את המפרטים הטכניים ששלח לו, מעוטרים הערות בכתב יד צפוף.
על המדף, למגינת ליבו, ראה את החומר הטכני של נטוורקס, המתחרים
השנואים. על הקיר שליד צג המחשב ראה עופר תצלום ממוסגר, ובו
אשה עכברית וילד עכברי כמותה. הנה הזדמנות להתקרב ללקוח. "מי
זה הגבר הזה?", קרא עופר בחיוך רחב, "בן כמה הוא?". "עכשיו כבר
בן שבע", נענה דני בשמחה, "אני חולה עליו. יש דברים שהוא כבר
מבין במחשבים יותר ממני". אחר כך לקח את שתי הכוסות ופנה אל
הדלת: "בוא, נלך למלא מים בכוסות". דני נעל אחריהם את דלת
המשרד, והם פסעו לעבר המטבחון שבקצה המסדרון, שותקים. הוא לא
אמר מילה על האישה בתמונה, ציין עופר לעצמו. מוטב שגם אני לא
אגיד.
"עברתי על החומר ששלחת לי", פתח דני, כשחזרו למשרד. הוא לגם
מהקפה בוץ שהכין לו והוסיף: "האנטי וירוס שלכם נראה טוב. עונה
לרוב הדרישות. יש לי כמה שאלות, אני ארכז אותן ואשלח לך
במייל". כל כך מהר גמרנו עם הסמולטוק והנוסטלגיה, חשב עופר.
"אנחנו יושבים שנינו, או מחכים לעוד אנשים?", שאל, "יש לי כאן
מצגת שרציתי להראות, אולי היא תענה לכמה מהשאלות שלך". "אנחנו
נעלה לזוננפלד", ענה דני, "מנהל המחלקה שלי". עופר חיכה מעט,
ואז שאל בעדינות: "אם רוצים להרים פיילוט, מי צריך לאשר את
זה?". "בדרך כלל אני", ענה דני, "אבל במקרה הזה, חשבתי שמוטב
לערב עוד מישהו. אנחנו משרד ממשלתי, ואנחנו חשופים לביקורת. אם
מישהו יעלה על זה שלמדנו יחד בתיכון, ואני אישרתי את הרכישה,
זה לא ייראה טוב. עדיף שאני לא אהיה היחיד שחתום על ההחלטה".
שיט, חשב עופר, מה חשבתי לעצמי, הנקניק מחפש לעצמו כיסוי תחת.
"תשמע", אמר במעין אנחה, "ככה זה עם סטארט אפ ישראלי כמו שלנו,
תמיד יהיה מישהו שמכיר מישהו, ותמיד יהיו דיבורים". "אבל יש
לכם מוצר טוב", מיהר דני לעודד, "קונספט מאד מעניין. יהיה
בסדר". אחר כך הוסיף: "זוננפלד צריך לחזור כל רגע מתפילת מנחה,
יש לנו זמן לגמור את הקפה בנחת". "מנחה, הא?", ניסה עופר
להתלוצץ, "אז מה, הוא מחזיר אתכם בתשובה?" במקום חיוך, עלתה
תמיהה על פניו של דני: "לא, לא", קרא, "הוא בכלל לא כזה, הוא
מכבד כל אחד, מוכן לקבל כל אחד כמו שהוא". אחר כך הוסיף: "הוא
אחלה בן אדם, אני מאד אוהב אותו". בסוף יסתבר שהוא מביא לך
בתחת, חשב עופר. איזה קטע מסריח. "אל תיקח את זה ככה", אמר,
"סתם צחקתי. היו איתנו בצנחנים חבר'ה דתיים, בחורים נהדרים,
חיילים מצויינים". דני שמח על שינוי הנושא: "באמת", אמר, "ספר,
מה נהיה איתך מאז התיכון? איך הגעת להייטק?"  עופר החל לגולל
את גלגולי הקריירה הצבאית שלו, וכשהגיע לחלק שבו פגש את מי
שיהיו השותפים שלו בסטארט אפ, הטלפון צלצל. זה היה זוננפלד,
שהזמין אותם לעלות. עופר היה מרוצה, שהצליח להתחמק מדיבור על
קארין.

דני נקש על דלת הלישכה. נשמעה קריאת "כן" מבפנים, והם נכנסו
פנימה. זוננפלד ישב מאחורי שולחן עמוס ניירת, ובחן את הנכנסים
במבט, שהיו בו תערובת של חיבה ופיזור דעת. לראשו חבש כיפה
גדולה שחורה, שכסתה על שיער חום-אדמדם, קצוץ כמעט עד לשורשיו.
על לחייו וסנטרו התנוסס זקן עבות, גונו כתום בהיר, שצמח ושפע
לצדדים ומטה, מכסה את צווארון חולצתו הלבנה. כשזוננפלד קם
ללחוץ את ידו של עופר, נוכח עופר שמדובר באיש גבוה ורחב, אך
אצבעות ידיו היו עדינות ולחיצת ידו רכה. הוא הזכיר לעופר את
רס"ר האפסנאות בבסיס האימונים שלהם, במילואים.

עופר הוציא את המחשב הנייד שלו מהתיק, ודני החל מטפל בחיבורו
למקרן. זוננפלד הביט בעופר ואמר: "דני אומר, שיש לכם מוצר מאד
מעניין". "יש הרבה אנטי וירוסים בשוק", נענה עופר, "אנחנו
חשבנו שזה לא לעניין, לחכות עד שהוירוס יופיע ואז להתחיל לשבור
את הראש על פיתרון, החכמה היא לתת למחשב לנטרל את הוירוס מיד
כשהוא מופיע". "נו", המהם זוננפלד, "תמיד אפשר לסמוך על החבר'ה
הישראלים שימציאו משהו". "גם הלקוח הישראלי, הוא לקוח מתוחכם",
השיב עופר במחמאה, "בשום מקום לא בודקים את המוצרים שלנו בכזו
קפדנות כמו בארץ". זה היה שקר, אבל הלקוחות הישראלים אהבו
לשמוע את זה. בינתיים השלים דני את ההכנות, ועופר החל להציג את
המצגת. תחילה הציג את הסטארטאפ שלהם ואת המייסדים, אחר כך את
סל מוצרי האבטחה שלהם, תיאר בהרחבה את המוצר שהם מציעים למשרד
האוצר לקחת, וסיים בלקוחות גדולים בעולם שכבר קנו את המוצר.
זוננפלד הביט במסך במבט לא ממוקד ולא אמר דבר. עופר פנה אליו
מדי פעם בשאלה סתמית או באנקדוטה, רק כדי לוודא שהוא לא נרדם.
רק בממשלה אחד כזה יכול להתקדם לראשות מחלקה, חשב. במגזר
הפרטי, הוא לא היה מחזיק שתי דקות.

כשעופר סיים, זוננפלד הזדקף ואמר: "באמת יפה מאד, כל הכבוד".
"אני ריכזתי כמה שאלות", הוסיף דני, "אני אשלח לך אותן במייל".
"למה", אמר עופר, "תשאל עכשיו". זו הייתה טעות. השאלות של דני
היו טכניות מאד, ועופר לא ידע לענות עליהן. הוא הבטיח להעביר
את השאלות לסמנכ"ל טכנולוגיות אצלם, ולוודא שיטופלו בעדיפות
גבוהה.

השתרר שקט, ועופר החליט שזה הזמן להיכנס. "כולם בענף יודעים",
אמר בהטעמה, "שבמשרד האוצר יושבים אנשי המקצוע הכי טובים בארץ.
אני רוצה שתדעו, שאני וחבריי מוכנים להשקיע הרבה כדי שהמוצר
שלנו יעמוד בציפיות שלכם. אנחנו יושבים קרוב אליכם, מדברים
אותה שפה. תקבלו מאיתנו תשומת לב מיוחדת, שאני לא יודע אם
תקבלו מחברה אמריקאית". "כן", אמר זוננפלד בחיוך קטן, "תודה על
המחמאה. תראה, דני פה מתלהב מהמוצר שלכם, וממה שאני שומע ממך,
זה באמת נשמע טוב. עכשיו, אנחנו נגמור לשמוע את כל הספקים,
נעשה השוואה תיאורטית לפי התיעוד, נעשה סינון ראשוני, ואז נהיה
איתכם בקשר לגבי ההמשך, איתכם ועם שאר הספקים". עופר צמצם מעט
את עיניו, ואמר:"בקשר לספקים האחרים. אני יודע שנטוורקס דוחפים
חזק את המוצר שלהם. נטוורקס היא חברה מדהימה, והיא עושה דברים
גדולים, אבל יש להם כל כך הרבה תחומי עיסוק, שאני לא יודע כמה
הם משקיעים באנטי וירוס שלהם. אצלנו זה הביזנס העיקרי. אנחנו
מגיבים יותר מהר מהם לפניות של לקוחות, הממשק שלנו יותר
ידידותי, המוצר שלנו פחות מעמיס את המחשב, הייתי מאד שמח
להדגים לכם אותו בפיילוט". "מעמיס את המחשב?", חזר זוננפלד על
הדברים והפנה מבט אל דני, "למה שאנטי וירוס יעמיס את המחשב?".
"הסריקה של הדיסק, זו פעולה כבדה", ענה דני, "צריך לבנות אותה
ככה, שלא תפריע למשתמש בעבודה". "ומה רותי אומרת?", שאל
זוננפלד, "הם הרי לקחו את המוצר של נטוורקס". עופר נדרך. מי זו
רותי, ומה היא שייכת לפה. "הם דווקא מרוצים", ענה דני, "אבל אי
אפשר להשוות אותנו אליהם. הם שלושים חבר'ה שיושבים בהר חוצבים,
כולם אנשים טכניים. לנו יש משרדים בכל הארץ, אוכלוסית המשתמשים
שלנו היא אחרת. אנחנו צריכים כלי ניהול חזקים, הם לא כל כך".
עופר שמח על התמיכה הבלתי צפויה והוסיף: "כלי הניהול שלנו הם
המובילים בשוק. את זה קשה להראות בתיעוד, אבל אם תקצו לנו שרת,
אנחנו טיק טק מרימים פיילוט, ותוכלו להיווכח בעצמכם. הפיילוט
ללא תשלום, כמובן".  עופר הביט סביבו, לבחון את הרושם שעשו
דבריו. פניו של דני עגמו. "זה לא שאלה של כן תשלום או לא
תשלום", אמר, "יש לנו תהליך מסודר, ואנחנו רוצים ללכת על פיו.
אנחנו גוף שנתון לביקורת, אמרתי לך כבר". אתה איתי או נגדי,
חשב עופר. "תהליכים מסודרים זה באמת מצויין", אמר בקול סבלני,
"אני לא אומר שלא. אבל אם מתחילים לעשות משהו, צריך לעשות אותו
עד הסוף. מה הסיפור, רק תקצו לנו שרת במעבדה וקו טלפון, אנחנו
נעשה את כל השאר". "יש לנו תהליך מסודר", אמר זוננפלד.
"ובתהליך הזה הפיילוט מגיע אחרי הבדיקה התיאורטית", המשיך דני.
"ותהיה רגוע, אנחנו מתכוונים לעשות אותו עד הסוף", חתם
זוננפלד, וחייך חיוך קטן, נהנה מההלצה הקטנה על חשבון עופר.
הוא עדיין דיבר ברוך, אבל מבטו היה עכשיו חד וממוקד. היה ברור
שמבחינתו, גם הפגישה הגיעה אל סופה. עופר ידע, שלא משנה כבר מה
יאמר עכשיו, זוננפלד לא יקשיב. "אני אשלח לך במייל את השאלות
שלי", אמר דני בטון מפייס, "תעביר אותן למי שצריך אצלכם".
"כן", נענה עופר והחל לארוז את חפציו, "הן יטופלו בעדיפות
עליונה, אני אדאג לזה". "תודה שבאת אלינו", אמר זוננפלד, והמבט
המפוזר שב לעיניו, "זה היה באמת מעניין מאד". "בוא", אמר דני,
"אני אלווה אותך לשער".  עופר לחץ את ידו של זוננפלד. הם יצאו
למסדרון והחלו לפסוע לעבר המעלית, שותקים.

"עצבנת אותו כהוגן", הפטיר דני לבסוף. "מה פתאום?", מחה עופר,"
מה כבר עשיתי? בסך הכל עשיתי את העבודה שלי". "לא יודע מה
עשית", ענה דני בעצב,"אבל אני מכיר את זוננפלד הרבה שנים.
כשהוא מעוצבן, הוא מהדק ככה את האצבעות, ואם הוא מהדק אותן
בחוזקה, הוא מעוצבן מאד". "שמע, אני באמת מצטער", משך עופר
בכתפיו,"לא הייתה לי שום כוונה לעצבן אותו". "ברור, ברור",
הרגיע דני. הם הגיעו לקומת הכניסה. "תגיד, מי זאת רותי?", שאל
עופר, והשתדל לא להישמע להוט מדי לדעת. "אשתי", הפטיר דני. הם
עמדו עכשיו בשער הבניין. השמש, שכבר החלה פונה מערבה, הייתה
עדיין בהירה ומסנוורת. היה עדיין חם מאד. "שמע", אמר דני, "אל
תדאג. יש לכם מוצר טוב מאד, ויש סיכוי טוב שניקח אותו. תדאג
שהמומחה שלכם יענה לשאלות, ואני מקווה שבשבועות הקרובים נוכל
להשלים את הבדיקה התיאורטית, ולצאת לפיילוט עם הזוכה". הוא
הושיט את ידו ללחיצה. עופר לחץ אותה, היישיר מבט לעיניו של
דני, ענד את החיוך הגדול שלו ואמר:"איך אומרים? לט ד'ה בסט מן
ווין". דני המתין עוד כמה שניות, ואז הסתובב ופנה לחזור פנימה.
עופר התבונן עוד לרגע בקוקו שעל העורף המתרחק, ואז הסתובב גם
הוא, נטל את תעודותיו מהשומר בשער, ופסע לאיטו אל מגרש החניה.

שוב ישב עופר בג'יפ שלו, המזגן דלוק והמוסיקה מנגנת, אבל הוא
היה כל כך עצבני, שלא רצה לצאת לדרך. נכון, על כל מכירה מוצלחת
יש תשע שנכשלות, וכאן עוד יש לו סיכוי למכור, אבל בכל זאת הוא
חש כאילו נכשל. זה היה כבר אצלו בידיים, לעזאזל. אנשים עברו
במגרש החניה ותלו בו מבטים תמהים. יאללה, אמר לעצמו, תאסוף את
עצמך ותזוז. הוא החליט ללכת לאכול ארוחת צהריים מאוחרת
בירושלים. הוא הכיר כמה מסעדות מעולות במושבה הגרמנית, אליהן
היה מזמין לקוחות שרצה לפנק. אבל לא היה לו תיאבון, והוא ממש
לא רצה להיתקל בלקוחות, לא רצה להיתקל באף אחד שהוא מכיר.
לבסוף נסע לקניון מלחה, השאיר את הג'יפ בחניון ונכנס להסתובב
שם, עד שיירגע.

התנועה בקניון הייתה דלילה. עוד שעה שעתיים יתחילו לזרום לכאן
אמהות עם ילדיהן, יתחילו להקרין הצגה יומית בבתי הקולנוע. אז
גם יתחיל העומס בכבישים, אולי כדאי לצאת מפה לפני כן. עינו של
עופר צדה חנות תכשיטים, והוא החליט לקנות לקארין משהו קטן. לא,
לא כדאי, נמלך בדעתו, מה אני מבין בתכשיטים. אני אוציא מאות
שקלים, ובסוף היא לא תשים את זה אף פעם. או שתחשוב שאני בוגד
בה ויש לי רגשי אשמה. לבסוף התיישב בבית קפה והזמין קפה ועוגה.


בעלת הבית, מופתעת שמישהו נכנס בשעה כזו, ניתקה מהרהוריה,
הכינה לו ספל קפה הפוך ופרסה לו עוגת גבינה. "את הקרואסונים
והרוגאלעך מביאים לי מהמאפיה", הכריזה, "אבל את העוגת גבינה
עשיתי בעצמי הבוקר". כן, בטח, חשב עופר. הוא שיחק בידו בטלפון
הנייד, דפדף בזיכרון וחשב למי אפשר להתקשר עכשיו. הוא הגיע
לסוף הרשימה, ושום רעיון לא צץ לו. בעלת הבית המשיכה להביט בו.
"תסלח לי שאני שואלת", אמרה, "אתה בא מחוץ לעיר, נכון?, אתה לא
ירושלמי". "נכון", אמר עופר ולגם מן הקפה, "איך ידעת?". "לא
יודעת", אמרה האישה, "הייתה לי תחושה כזו". "הירושלמים לא
מסתובבים פה בשעות כאלה של היום?", ניסה עופר לנחש. "למה לא
מסתובבים", אמרה האישה, "מסתובבים, בדרך מפה לשם, כמוך".

"הייתי בפגישה עסקית", אמר עופר, "ולא השגתי את מה שרציתי".
"קורה לכל אחד", אמרה בעלת הבית, "פעם מצליחים, פעם לא". "כן",
נאנח עופר, "אבל היה שם מישהו שלמד איתי בתיכון, חשבתי שיהיה
קל לסגור איתו ענין". "הייתם קרובים?", שאלה היא. עופר הביט
בה, מבולבל. "מה זאת אומרת", שאל, "אמרתי לך, למדנו יחד
בתיכון, לא היינו קרובי משפחה". "לא, לא", מיחתה בעלת הבית,
"קרובים, נו, איך אני אסביר לך, שיכולים לספר דברים אחד לשני,
שלא צריכים להיזהר אחד מהשני, קרובים". "לא יודע", הודה עופר,
"לא חשבתי על זה אף פעם. אף פעם לא היה לי משהו מיוחד לספר
לו". "לפעמים רוצים לדבר עם מישהו", אמרה האישה, "אפילו כשאין
משהו מיוחד להגיד". נשים, גיחך עופר בליבו. בשביל מה לדבר, אם
אין משהו להגיד.

הוא טעם מן העוגה, והופתע לגלות שהיא באמת טריה ושהוא נהנה
ממנה. "העוגה באמת מצוינת!", אמר לבעלת הבית. חיוך גדול הופיע
על פניה העייפות. "שיהיה לך לבריאות", אמרה בנחת. עופר הרגיש
את כוחותיו חוזרים אליו, כאילו הדם בעורקיו החל זורם מחדש
בעוז. מה שקצת סוכר בדם יכול לעשות לבן אדם, הרהר בהנאה.
"הבחור הזה, שסיפרתי לך?", אמר לבעלת הבית, "כשלמדנו בתיכון,
הוא היה מאוהב במישהי, אבל היא העדיפה אותי". האישה גיחכה:
"תמיד יש אישה באמצע, אה?". "כן", אמר עופר, "תמיד יש אישה".
ולעצמו שוב חשב, אני הייתי נחוש ממנו. אני הלכתי עם זה עד
הסוף.

11.1.2004