עוד פעם התמלא מדיח הכלים, והחל לפעול בזמזום עמום. כל הכלים
מארוחת החג כבר פונו מהשולחן. על המפה הלבנה, המהוהה מרוב
שימוש, נותרו רק צלוחיות של כיבוד קל, אלה שיוכנסו למקרר או
לארון, רגע לפני שהולכים לישון. אמא שלחה מבט ממושך בשולחן
הסגלגל שבפינת האוכל. עמד שם הכיסא של בעלה, האיש המתוק שעבר
לספה מול הטלביזיה ונרדם שם. לידו היו הכיסאות של בנה, כלתה
ונכדה הפעוט. הם הקדימו לנסוע הביתה, צמודים לשגרת שעות השינה
של הילד, שרק עתה החלה מתיצבת. בעצם, רק מיכל, בתה הבכורה,
ישבה עדיין ליד השולחן, לידה צלוחית דבש וצלוחית פלחי תפוח,
שכבר התחילו משנים את צבעם לחום. מיכל שיחקה עם הדבש הצמיג,
מעלה מעט דבש על פלח תפוח, מניחה לו לזחול מטה אל הצלוחית,
ומביטה בפיזור נפש בקילוח הדקיק, שהופך לטפטוף זחלני. אמא,
עדיין עומדת, הביטה בה וחייכה. "רוצה קפה?", הציעה אמא. "כן,
תודה", נענתה מיכל בקול נמוך. אמא נגשה למטבח והפעילה את
הקומקום החשמלי.

הדממה שעמדה בבית החלה להיות מופרת ברעש מכוניות, שבא מבחוץ.
עכשיו מתחילים אחרוני הבנים והבנות להיפרד מעל הוריהם, לחזור
אל בתיהם, להניח את הילדים הנמים במיטותיהם, לחזור אל השגרה.
בינה לבינה, התגאתה אמא בכך, שילדיה בחרו לגור קרוב אליה, אולי
עשר דקות נסיעה. לא היה להם צורך לברוח. כך גם נחסכה מהם
הזחילה בכבישים הבינעירוניים בלילה הראשון של החג, כבדים מן
האוכל ומן היין, אולי גם עייפים מן העמידה מול המשפחה המורחבת,
שגם כשהיא אהובה, היא יכולה לעייף.

מיכל הייתה עדיין שקועה בשרעפיה, כשבאה אמא לשבת על ידה, עם
שני ספלי הקפה. מיכל הוציאה את הכפית מן הספל, ייבשה אותה
בשפתיה, הניחה אותה על הצלוחית, ורק אז לגמה מן הקפה. "מספיק
מתוק?", שאלה אמא. למעשה, היא ידעה היטב איך מיכל אוהבת את
הקפה שלה, ובכל זאת שאלה. "מצוין", ענתה מיכל. "גם עוגת הדבש
שלך יצאה מצוין", השיבה אמא. העוגה היתה עדיין מונחת פרוסה על
השולחן, ואמא לקחה לה פרוסה. "היה לי ערב כל כך נעים", אמרה
אמא, עודנה לועסת. "הוא מקסים, הקטן", אמרה מיכל, כמו מנחשת
ממה מתמוגגת אמה. "ובשנה הבאה תהיה עוד תינוקת", המשיכה אמא.
"מסכן", גיחכה מיכל וגמעה מן הקפה, "הוא התרגל להיות במרכז
תשומת הלב". "זה מוכר לך, העניין הזה?", שאלה-אמרה אמא בחיוך.
קובי, אחיה של מיכל, נולד ארבע שנים אחריה. מיכל לקחה בידה את
הכפית, הפכה אותה מצד לצד, הביטה ארוכות בהשתקפות דמותה במתכת
המבריקה, ומלמלה בקול חלוש, "אולי".

אמא תלתה במיכל מבט, ולא אמרה דבר. נסיונותיה לדובב את בתה לא
עלו יפה, והיא הבינה את זה. היא הניחה את הספל על השולחן,
וחיכתה. לבסוף, מצאה מיכל מילים נכונות: "אני מאד שמחה בשבילך
ובשביל אבא, שיש לכם נכדים". היא עצרה, ובחנה את הרושם שהותירו
דבריה. שפתיה של אמא נותרו ללא תנועה, והיא צמצמה מעט את
עיניה. "למה את אומרת את זה?", שאלה לאחר הרהור ממושך. "כי
ממני אין לכם", אמרה מיכל,"ואני לא יודעת אם יהיו". "יהיו,
יהיו", אמרה אמא, "מה את דואגת, יהיו. תהיה לך אהבה, יהיו לך
ילדים, והם יהיו מקסימים כמוך". "לא, לא תהיה", אמרה מיכל בקול
קטן, "אני חשבתי על זה הרבה. אהבה לא תהיה לי. ילדים אולי, גם
זה לא בטוח, לא יודעת אם יש לי כח לעבור את זה לבד, אבל אהבה
לא תהיה". מבטה של אמא נותר תלוי, והיא לא אמרה דבר. "כן",
המשיכה מיכל, וקולה התחזק:" אני לא אהיה בתוך זוגיות כמו של
קובי, אני לא אהיה בתוך זוגיות כמו שלך ושל אבא, החיים שלי
ייראו אחרת. חשוב לי שתבינו את זה ותקבלו את זה". אמא השפילה
מבטה, ולבסוף מלמלה: "לא חייב להיות כמו קובי".

גם מיכל הרכינה את מבטה, והידקה את שפתיה. היא נטלה שוב את
הכפית, ולחצה את צידה הצר בין האגודל לאצבע, עד שהאגודל
הלבינה. אימא הניעה את מבטה ממיכל ואליה, נזהרת לא לקבע את
מבטה באישה שעל ידה, מחפשת את המשפט הנכון להגיד, את הצליל
הנכון. לא לשכנע, לא להדוף, להיות כל כולה עם מיכל. לבסוף,
מיכל הייתה זו ששבה לדבר: "את לא שואלת למה?", שאלה. "למה?",
שאלה אמא. "כי הסיכוי שלי למצוא גבר כמו שאני רוצה, הוא ממש
קטן", נאנחה מיכל," ממש ממש קטן. בחורים נחמדים משעממים אותי.
בחורים שמדליקים אותי, אחר כך הם פוגעים בי. את מי זה משאיר
לי?"
אמא הביטה אל המפה הלבנה. "בחורים נחמדים משעממים אותך", אמרה,
שוקלת את המלים, ואז הוסיפה:"אז... זה נגמר עם איציק?" "נגמר?"
מיחתה מיכל, "אף פעם לא התחיל. בהתחלה חשבתי, אני צריכה לתת לו
צ'אנס, בגילי צריך להתפשר, כל זה. אבל הוא כזה משעמם, עם כל
הסרטים והספרים שלו, כל כך מתאמץ למצוא חן, כזה רכיכה". "אמרת
לו?", שאלה אמא. "לא, עוד לא", אמרה מיכל, כמתנצלת, "אין לי לב
להכאיב לו".

לא סתם היא הלכה למקצוע טיפולי, הרהרה אמא, אין לה לב להכאיב.
בדיוק כמו אבא שלה. הילדים בחוגים שלה, הם יודעים להחזיר לה
אהבה, כל כך שמחים תמיד לקראתה. והבחורים, חארות שכמותם, הם
מכאיבים לה ובורחים, משאירים אותה מדממת. מגיע לה כל כך הרבה
יותר. כל כך הרבה יותר. צריך להגיד לה את זה.
"מגיע לך כל כך הרבה יותר", אמרה אמא.
"אני שמחה שאת אומרת את זה", אמרה מיכל, "פחדתי, שתתחילי
להסביר לי כמה שאיציק מוצלח."
"יש בו דברים מוצלחים, אבל מה זה משנה. את לא נמשכת אליו, מה
לעשות."
"את לא חושבת שאני צריכה להתפשר?"
"אולי עוד לא הגיע הזמן להתפשר. עדיין יש לך מחזרים, את עדיין
יפה מאד."
"אה... כן", מלמלה מיכל.
"יש לך חיים משלך, יש לך מקצוע שאת אוהבת."
"כן."
"בכל אופן", אמרה אמא ולקחה נשימה עמוקה, "אני שמחה שהחלטת לא
ללכת עם כאלה שמכאיבים לך. לא מגיע לך לסבול. לא הייתי רוצה,
שתעברי שוב את מה שעברת עם עופר."

הנה, אמרתי את זה, חשבה אמא. היא נטלה בקצות אצבעותיה גרגר של
רימון, מאלה שנותרו בקערה, הניחה אותו בפיה ונשכה בו. עופר. זה
תמיד חוזר לעופר. עופר השרמנטי, עופר הכאריזמטי. עופר, שידע
לקלוט בשניה מה אפשר לקבל מכל אחד, ובשניה הבאה כבר התחיל
לתכנן איך הוא מקבל את זה. אמא נזכרה בפעם הראשונה, שעופר נקש
בדלת ביתם, והיא פתחה לו. הוא עמד שם בבלורית שובבה ופאות
לחיים מעוצבות, ונתן בה מין מבט, קצת משועשע וקצת מתחטא, שבא
לה להעיף לו סטירה. החשק הזה לא עבר לה בשש עשרה השנים שחלפו
מאז.
"אמא, לא כל הגברים הם כמו עופר."
"אבל יש לא מעט כאלה, חמודה, הוא לא יחיד במינו. יש לא מעט
כאלה, שמאוהבים בעצמם, דואגים רק לעצמם, עושים מה שבא להם מתי
שבא להם. יש אנשים כאלה בעולם, לא כולם נשמות טובות כמוך וכמו
אבא שלך."
"אבל יש בהם סוג של קסם", אמרה מיכל.
"יש בהם סוג של סכנה", ענתה אמא.
"אני חושבת, שזה מושך אותי, הסכנה. אני לא רוצה שזה יהיה ככה,
אבל זה ככה."
"כן."
"והחלטתי לא ללכת עם זה יותר, אפילו אם זה אומר להיות לבד."
"נו", אמרה אמא, "שנה חדשה, זמן טוב לנסות דברים חדשים."
"בגלל זה רציתי שנדבר, שתדעו איפה אני נמצאת."
"באמת, טוב שנדע."

היא ממש התכוננה לשיחה הזו, הרהרה אמא, אבל אני לא קונה את זה
יותר. שנים חלמתי לשמוע ממנה את המילים האלה, אבל אפילו עכשיו
היא אומרת לי, שהטיפוסים האלה עדיין מושכים אותה. מי יודע,
אולי אפילו את עופר בעצמו היא הייתה לוקחת, אם הוא היה חוזר
מבוסטון. הוא לא יחזור, הוא אולי יעזוב את השיקסע והילדים שלו
שם בשביל מישהי אחרת, אבל הוא לא יחזור. ומה יהיה עם מיכל
שלנו? מה יקרה כשהיא תפגוש את המאניאק הבא? הרי מאניאקים לא
חסרים.
"אתם התחלתם לחבב את עופר, נכון?", שברה מיכל את השקט,
"כשהיינו ביחד, בהתחלה."
"אבא באמת חיבב אותו.  וגם אני ניסיתי. אבא היה אומר לי,
שבאופן בסיסי הוא בחור טוב, וצריך לתת לו הזדמנות. לי כל הזמן
היו תחושות רעות ביחס אליו, לאבא פחות... את חושבת שהיינו
צריכים... לשתף אותך בזה?"
"כנראה, שזה לא היה משנה."
"וגם  לא היה לי משהו ספציפי נגדו, רק תחושה רעה. לא הופתעתי
לשמוע שהוא בוגד בך, ידעתי שהוא מסוגל."
"גם אני ידעתי שהוא מסוגל. לגבר כמוהו יש הרבה הזדמנויות. אבל
חשבתי, שכשאהיה בהריון ממנו, משהו ישתנה בו."
"זה קורה, לפעמים. אנשים משתנים."
"אבל לא חשבת שעופר ישתנה."
"לא. אבל התחלתי... לקבל אותו, יחד עם החולשות שלו."
"ולא אמרת אף פעם שום דבר."
"מה יכולתי להגיד?", נאנחה אמא, "מיכלי, את כל כך אהבת אותו.
כל כך אהבת אותו."

שוב שתיקה. היא כבר לא בוכה, חשבה אמא. פעם, כל שיחה על עופר
הייתה מביאה אותה לדמעות. היא התקשחה. אולי התפכחה. כל כך חבל.
כשמיכל הייתה ילדה, רחמיה היו נכמרים על כל יצור חי, במיוחד אם
נפגע. לא פעם הביאה הביתה גוזל שנפל או חתול עזוב, ולמראה בעל
חיים דרוס הייתה נסערת. פעם אפילו בקשה לעצור ולכרות קבר לחתול
כזה, ואך בקושי הסיחו את דעתה מן הרעיון. כשהתחילו הדימומים,
והיה צריך להבהיל את מיכל לבית החולים, עופר אמר שהוא חייב
לטוס לניו יורק ולהיפגש עם המשקיעים המחורבנים שלו. אבא ואמא
זעמו, אבל מיכל סלחה לו והבינה אותו, לא עשתה מזה עניין. הנה
היא בוהה עכשיו ניכחה, נזכרת בימים הטובים שהיו לה איתו. אחר
כך היא פונה אל אמה.
"אהבת פעם ככה?"
"לא. אבל אהבו אותי ככה."
"מי?"
"נו, מי?", הפטירה אמא,"אבא שלך."

מיכל הביטה באביה, השרוע על הספה בסלון, והחזירה מבט משתאה אל
אמה. "כן, כן", אמרה אמא, "הוא. את יודעת, אני זוכרת פעם,
שישבתי אצלך בסלון, ודיברנו, ואז עופר יצא מחדר השינה, ופתאום
הפסקת לדבר, הסתכלת עליו, ושכחת על מה דיברת קודם. בדיוק אותו
הדבר היה קורה לאבא כשאני הייתי מופיעה. זה עדיין קורה לו
לפעמים". "רגע", אמרה מיכל,"ואת? את לא אהבת אותו?" "אהבתי",
ענתה האם, "ועדיין אני אוהבת, אבל אחרת. אחרת ממנו. אחרת ממך".
"והיו לך עוד בחורים לפניו", חקרה מיכל, "כאלה שעשו לך פרפרים
בבטן?" "היו", פסקה אמא, "אבל אבא היה יותר טוב מהם. הכי טוב
בעולם." "אני צריכה להרגיש פרפרים בבטן, אחרת זה לא ילך", אמרה
מיכל, " ובקשר לילד, בכלל לא בטוח שאני יכולה להביא ילד, את
זוכרת מה שהיה אז... עם עופר".
פניה של אמא התעוותו בכאב. היא אמרה: "אולי זה לא היה קורה אם
לא היית כל כך שבורה ממנו. תשמעי מיכלי, אני לא יודעת מה יהיה,
אולי באמת לא תמצאי אהבה, אולי כן. אבל את לא תהיי לבד, את
שומעת, את לא תהיי לבד. ואם תרצי להביא ילד, גם אז נעזור לך.
את ילדה נהדרת, מיכלי, אני כל כך שמחה שיש לי ילדה כמוך".
הן קמו והתחבקו.

"אולי תישארי לישון פה, אצלנו?" אמרה אמא לבסוף. מיכל הרהרה
מעט, והנהנה בראשה לחיוב. אמא הלכה לחדר הארונות והביאה מצעים,
וטי שירט מהוה ללבוש במקום פיז'מה. הן נכנסו לחדר הישן של
מיכל, שעכשיו כבר עמדו בו גם מיטת ילדים וצעצועים לרוב. אמא
החלה לפרוש את המצעים על המיטה הישנה של מיכל. "עזבי, אמא, אני
אסדר", אמרה מיכל. "אבל כבר סיימתי" אמרה אמא. היא הזדקפה
ואמרה "לילה טוב, אשה נהדרת שלי, תישני טוב ותשכחי מכל הצרות".
מיכל נשקה לה, והיא יצאה. מיכל התפשטה, סגרה את הדלת, ולקחה מן
המדף את הכרך המצהיב של "האסופית". היא פתחה את הספר, ומיד
התגלגלה ממנו התמונה של עופר מסיום קורס הקצינים, צח וחמור סבר
במדיו המגוהצים וכומתתו אדומה. "בן זונה", לחשה מיכל, "בן
זונה".