כשהוריי שמעו על הליכי הגירושין שלי, הם דרשו הסבר. ישבתי אצלם
בסלון בבוקר יום שישי אחד, וגוללתי את עיקרי הדברים, מנסה
לשמור על טון אופטימי, להפגין שליטה במצב. ציפיתי לנזיפות.
ציפיתי לקריאות בהלה וזעזוע. אבל אבא שלי, הוא הפתיע אותי. הוא
ישב והקשיב, צער גדול ועמוק על פניו, עיניו ושפתיו מצומצמות.
כשסיימתי, הוא פתח ואמר בקול נמוך, שאם באמת הכל נגמר, ואין
כבר יותר מה לעשות, אז באמת לא צריך למשוך את זה, ואם אפשר
לעזור במשהו, שאגיד, והם יעזרו.

בחודשים הבאים, כשחיפשתי על מי להישען, כל מה שהיה לי זה את
אבא שלי הזקן והחולה, ואת אחותו, דודה שלי. הייתי בא אליהם
בשבתות, ומחפש על מה אפשר לדבר. לאט לאט התחלתי לשמוע מהם על
הילדות שלהם ברומניה, איך עלו ארצה אחרי מלחמת העולם השניה
(אבא שלי) או אחרי מלחמת העצמאות (דודה שלי ודוד שלי, בעלה),
על הפגישה הנרגשת בארץ, על המחסור הרב ששרר, על העבודה הקשה.
ושמעתי גם על התרוממות הרוח, על האמונה שהכל הולך להסתדר, שכל
אחד יביא את המיטב שיש בו, והאנשים החכמים במפלגה ייקחו ויעשו
מזה עתיד משותף, יותר טוב ממה שהיה ברומניה.

התמימות הזו, שבתור נער מתבגר בזתי לה והתקוממתי כנגדה, הייתה
עכשיו נוגעת ללב. בגלל התמימות הזו, הרומנים נשארו החיילים
הפשוטים של כל המפלגות. צאו וראו, עדה שהייתה השניה בגודלה
מבין הקבוצות בישראל, עד לעליה הגדולה מחבר העמים, כמעט לא
העמידה מנהיגים פוליטיים מתוכה. למעשה, הרומנים הידועים
היחידים שאני מצליח לחשוב עליהם, הם הכדורסלן מיקי ברקוביץ'
והזמר שלמה ארצי. כשכבר חייתי לבד, ראיתי בטלביזיה סרט, שעשה
הבמאי רון כחלילי על שלמה ארצי, לרגל יציאת תקליט אוסף חדש
וחגיגי שלו. היה שם קטע, שהם הולכים על שפת הים, וכחלילי,
מזרחי מיליטנטי, מנסה לחלוב משלמה ארצי קצת כעס על הממסד
האשכנזי, אולי איזו אמירה חריפה שתזעזע את כל המדינה. ושלמה
ארצי רק הסתכל עליו כמו שמסתכלים במי שאינו מבין, או אינו רוצה
להבין, ואמר לו משהו כמו, אנחנו רק רצינו להיות ישראלים, שכולם
יהיו ישראלים, שכולם יהיו טובים זה לזה, ככה, ביחד.

אני מנסה להיזכר בימים ההם, שאל סופם נולדתי. לפני נאום
הצ'חצ'חים של בגין, לפני הרמאויות של דרעי, לפני רצח רבין. לא
היה חסר לנו אוכל בבית, אבל משהו בהחלט היה חסר. גרנו בשכונה
של המעמד הבינוני הנמוך, שרוב יושביה היו מזרחיים. עכשיו,
כשאני מעביר בראש את כל השכנים בבלוק שלא היו מזרחיים, אני
קולט שכמעט כולם היו רומנים. חלקם כבר דיברו עברית מצוינת, היו
בעלי השכלה, ולא יכולת לדעת שהם רומנים, אם זה לא היה עולה
בשיחה. אחרים סחבו עדיין מבטא כבד, ואחזו במנהגים שהביאו משם,
מנהגים שניכרו בחזותם החיצונית: שתיית אלכוהול וסעודות בשריות
דשנות. הילדים בשכונה, המזרחיים, היו קוראים לעומתם "צ'י
פאץ'", ולילדים שלהם היו אומרים, שהרומנים הם גנבים. לי היה
מזל: אבא שלי היה מנהל בית ספר יסודי, ודיבר עברית טובה בלי
מבטא. אני הייתי סתם אשכנזי בשבילם.

אבל מן העבר השני של הכביש היו בתים אחרים וילדים אחרים, שהלכו
איתנו לאותו בית ספר. כשביקרתי בבתים האלה, ראיתי בהם תקליטים
קלאסיים, לפעמים גם פופ משנות הששים. ספריות מלאות כל טוב,
ספרות יפה, ספרי עיון ואמנות, ספרי קומיקס, והכל באנגלית. או
בצרפתית, או בספרדית, תלוי לאיזה בית נכנסתי. דיברו בהם בקול
שקט ותרבותי, כמו בסדרות הנהדרות של הבי.בי.סי., ששודרו אז
בערוץ הטלביזיה היחיד. על הקירות היו תלויות רפרודוקציות של
אמנות מודרנית, או ציורים שבעלת הבית בעצמה ציירה. לא היו שם
הגובלנים סרי הטעם ומעשי הריקמה המצועצעים, שהיו תלויים אצלנו
בבתים.

והיו גם הבתים של הילדים, שהוריהם כבר נולדו בארץ, לפני קום
המדינה. בתים צנועים, עם חצר מוריקה, כמו בקיבוץ, ובתוכם
שטיחים וקישוטים שנקנו בשוקי הגדה המערבית, שנכבשה לא מזמן. על
המדפים היו יצירות מופת מתורגמות מרוסית, ספרי שירה של אלתרמן
וגולדברג ופזמונים של נעמי שמר. בכמה מהם ראיתי על הקיר תמונה
מאפירה של גבר צעיר, מן הסתם חלל צה"ל, ובאחרים תעודות הוקרה
ומתנות של הוועד למען החייל, המעידות על בעל הבית, שהוא קצין
בכיר וחשוב. אולי אף נטל חלק בהגנה על גבולות המדינה שלנו. לא
כמו הרס"רים שאצלנו בשכונה.

היה לי ברור שיש לאשכנזים משהו שלי אין. ידעתי, שזה לא היה
כסף. היום אני חושב, שהיה להם הגיבוי של תרבות גבוהה, שנתנה
להם תחושה של ערך עצמי. לימים, יבואו ויקראו לתחושה הזו
"התנשאות". אני לא הרגשתי שהם מתנשאים עלי, אבל הרגשתי שמשהו
חסר. ובאמת, לרומנים לא הייתה מאחוריהם תרבות גבוהה. לדתיים
ברומניה לא היו ישיבות מהוללות כמו וולוז'ין או מיר או בריסק
להתנאות בהן, ולחופשייים לא היו ערים אגדיות להתרפק עליהן,
ערים כמו סנט פטרסבורג, פאריס, ניו יורק או אפילו בואנוס
איירס. ליהודי טראנסילבניה, החלק המערבי של רומניה, עוד הייתה
זיקה מסוימת לאימפריה האוסטרו-הונגרית ולתרבותה. המשורר פאול
צלאן, שבא משם, כתב גרמנית. אבא שלי ודודה שלי באו מהחלק הצפון
מזרחי, ממולדובה.

היהודים שם חיו בעיירות הקטנות ובכפרים שלמרגלות הרי הקרפטים,
מספקים שירותים קטנים לאיכרים המקומיים. לסבא שלי, שחזר נכה
ממלחמת העולם הראשונה, נתנה הממשלה זיכיון לבית מרזח בעיירה,
עיירה שכולה שני רחובות. בדימיוני, אני רואה את האווזים מהדסים
באביב ברחובות האלה, ובחורף את האיכרים השיכורים דופקים את
הראש בבית המרזח של סבא. במלחמת העולם השניה הייתה רומניה בעלת
בריתם של הגרמנים, ואלה לחצו על הרודן הפשיסטי אנטונסקו, שיגרש
את היהודים למחנות המוות. אנטונסקו נעלב, הודיע להם שהוא יטפל
ביהודים בדרכו שלו, והוציא צו שגוזר על היהודים במולדובה להגר
מן העיירות אל ערי המחוז. למה? ככה. הגרמנים התייאשו ממנו,
ופנו לרצוח קודם את היהודים בארצות התרבותיות יותר, שתנועת
הרכבות אליהן כבר מוסדרת, והשליטים שלהן מבינים עניין. נכון,
גם הרומנים רצחו יהודים בזמן המלחמה, כמו במאות השנים שלפני
כן, וליהודים מן החבלים שנכבשו מסטאלין הם הניחו לגווע ברעב
בטרנסניסטריה. ובכל זאת, יותר ממחצית יהודי רומניה שרדו את
השואה. רובם עלו ארצה אחרי מלחמת העצמאות, ונהיו לעדה השניה
בגודלה במדינה, שניים רק ליוצאי מרוקו.

אלה שעלו ארצה לאחר המלחמה, לא הייתה להם השכלה ולא מקצוע. אבא
שלי היה פועל חקלאי בקיבוץ שלו, ואחר כך האנשים במזכירות
הקיבוץ שלחו אותו לסמינר, להכשיר עצמו להוראה. דוד שלי ודודה
שלי, שעלו אחרי הקמת המדינה, הגיעו למעברה, וגם הם מצאו עבודות
מזדמנות כפועלים חקלאיים. כעבור חודש הם שכרו חדר במושבה
הסמוכה, אחר כך הם הביאו את סבא וסבתא שלי לגור איתם. דוד שלי
עבד כפועל יומי במושבה. האנשים במפעל הסמוך ראו את חריצותו ואת
מסירותו, ולקחו אותו לעבוד שם במשרה קבועה. אחר כך עשו אותו
מנהל עבודה.

היו בין הרומנים גם בעלי יוזמה, שנעשו עצמאיים. המוסיקאי הקים
להקת חתונות משלו, נער המטבח פתח מסעדה משלו, פועל הבניין נעשה
קבלן. אולי הרומני הכי ידוע במדינת ישראל הוא הקבלן קאלאראשו,
מהמערכון של הגשש החיוור. מי שרוצה להבין איך זה להיות רומני
בישראל, שיקשיב פעם למערכון הזה, וינסה לראות אותו דרך העיניים
של קאלאראשו. הנה הוא בא למוסך לקחת את הרכב מתיקון. הוא חושב
ששני המכונאים המזרחיים הם חברים שלו, הוא מספר להם בפעם
המיליון את הבדיחה הכי טובה שהוא מכיר, על השר שנכנס למסעדה
רומנית ומזמין צ'ורבה. והוא אומר להם, שינקבו במחיר, והוא ישלם
וילך, כי יש לו יציקה לעשות, והיום קצר. ומה הם עושים? הם
לועגים לו. הם צוחקים עליו, והוא, בתמימותו, חושב שצוחקים
איתו. רק כשהם תוקעים לו את החשבון המפולפל, הוא מבין שרימו
אותו, את האלמנט הכניסו לו עמוק. האם יתפרץ עליהם? האם  עליהם
את השולחן? לא. הוא ישלם, וילך משם בראש מורכן, בלי לעשות
בלאגן. אולי בפעם הבאה ילך למוסך אחר. אולי יבלע את עלבונו
וישכח מכל העניין.

והצ'ורבה היא דווקא עניין טעים למדי. מרק עשיר מבשר ומירקות,
מתוק חמצמץ וארגמני כסלק, ארגמני כמו פניו צרובות השמש של
הקבלן הרומני הנעלב. מרק ססגוני כמו העיר שבה גדלתי, שהיו בה
מזרחיים, אשכנזים ורומנים, ממאנים להתערבב אלה באלה, מתחממים
עד רתיחה. בשנות השבעים באו גם רוסים וקווקזיים. ספרדים, עם
שפת הלדינו המתנגנת שלהם, אינני זוכר שהיו שם. הים השתרע
ממערב, וחולות צהבהבים משובצים צמחייה נמוכה הקיפו אותנו
משלושה עברים, מזכירים את הממליגה, אותה דייסה צהבהבה, קמח
תירס שבושל במים, מזונם של העניים ברומניה בחורף הקשה. יצא
לרומנים שם של מומחים גדולים בעיבוד בשר והכנתו, מומחיות
שהביאו עימם משם. בעיר הקטנה שלנו, באיזור שממנו גורשו
הפלסטינים במלחמת העצמאות, הייתה סטקייה רומנית גדולה. נהגי
המשאיות היורדים לסיני והחוזרים משם היו עוצרים לאכול בה.
הייתי רוצה לדעת מה חשבו הסועדים על בעל המסעדה הרומני, כשהגיע
הזמן לשלם את החשבון. האם הם חשבו שהוא גונב מהם? האם אמרו לו
בפניו מה הם חושבים עליו ועל שכמותו? כי אצלנו בשכונה אמרו את
זה. אני שמעתי, והעמדתי פנים שאיני שומע.

לא מזמן שמעתי אישה יהודיה אמריקנית מספרת על מקומם של היהודים
בחברה האמריקנית, כשכבת ביניים בין הוואספים לבין הצבעוניים:
ההיספנים והאפרו-אמריקנים. הצבעוני אינו פוגש את הוואספ. הוא
פוגש מורה יהודי, עובד סוציאלי יהודי, בעל בית יהודי, ועליהם
הוא שופך את הזעם שהצטבר בו בגין הדיכוי שהוא סובל. לא על
הוואספים, שהם בעלי הכח האמיתי. אלוהים אדירים, חשבתי, היא
מדברת עלינו, הרומנים. היא מדברת על השכונה בה גדלתי. נראים
כמו אשכנזים ולא מרגישים אשכנזים. היהודים הראשונים הגיעו
לרומניה יחד עם הלגיונות הרומיים, אבל רוב מניינם בא מהארצות
השכנות, ארצות מושבם של היהודים האשכנזים. ארצות שהיו מגרשות
את היהודים שלהן, והם היו נמלטים לנסיכויות, שלאורך נהר
הדנובה. הם הביאו איתם את נוסח התפילה האשכנזי ואת המסורת
ההלכתית של אשכנז, והתפרנסו מהובלת סחורות בין ליטא ופולין
לבין האימפריה העותומנית. הטורקים העותמנים שלטו ברומניה מאות
שנים, וגם הצוענים התנחלו בה: ברומניה נמצא הריכוז הגדול ביותר
של צוענים באירופה. אולי משום כך, יש בישראל רומנים כהי עור,
שאפשר לטעות ולראות בהם מזרחיים: היה מאיפה לקחת פיגמנטים
כהים.

אני, כמו רוב הרומנים, בהיר. אבל צבע עורי לא חסך ממני את חוסר
הנוחות ההוא, את חוסר השייכות שחשתי בין האשכנזים, עם הספרים
שלהם, התקליטים שלהם, והקשרים שיש להם בכל מקום. נתקלתי בזה
בעיקר בצבא, ביחידת התוכנה בה שירתתי. בשנות לימודי בבית הספר
ובאוניברסיטה, האמנתי שהכישרון והחריצות של הבן אדם קובעים את
מסלול חייו. כבר בתחילת השירות הצבאי היכרתי חייל מזרחי,
שהשמועה אמרה עליו, שהוא יועד ליחידה יוקרתית יותר, וברגע
האחרון הועדפה מישהי אחרת על פניו, בעקבות טלפון שהרים אביה
לקצין בכיר ביחידה. אמרו לי, שזה קורה כל הזמן. יותר מאוחר
הצטרף למדור שלנו מהנדס צעיר, שסיפר לי בעצמו איך אבא שלו שוחח
עם מפקד היחידה, ועזר לו להחליט לאיזה מדור כדאי לשבץ את בנו.
הוא היה אשכנזי, כמובן. לא הייתה שום התרברבות בקולו כשהוא
סיפר את זה. כאילו אלה כללי המשחק, כל אחד משתמש במה שיש לו,
הוא יש לו אבא, ולאבא שלו יש קשרים. באותו שלב כבר לא הייתי
מזועזע, ואפילו כבר לא כעסתי. חשקתי שפתיים והמשכתי הלאה. כמו
הקבלן קאלאראשו. אם כבר, כעסתי על אבא שלי. מה הוא עשה כל
השנים האלה? מדוע לא קשר קשרים עם אף אחד?

התמימות הזו, שבתור נער מתבגר בזתי לה והתקוממתי כנגדה, עזרה
לאבא שלי לשרוד. כשפרש לגימלאות, ערכו לו מורי בית הספר מסיבת
פרידה, ובנאום שנשא חילק את חייו לשלושה חלקים: הילדות
והנעורים ברומניה, עשרים שנים בגרעין ובקיבוץ, וכל מה שבא אחר
כך. השנים בקיבוץ, אמר, היו החלק הטוב והיפה של חייו. הוא לא
התמרמר על מי שישב בתל אביב ושלח אותו לגור מול רצועת עזה
השוטמת. הוא לא הצטער על העבודה הקשה שאין עימה שכר, ולא נשארו
בו משקע מר על שבגיל ארבעים היה צריך להתחיל מחדש בעיר, עם מעט
החסכונות שאימא שלי הצליחה לאסוף. הוא זכר רק את הרעות, את
התרוממות הרוח, את האמונה שהכל הולך להסתדר. השנים ההן, לפני
שנולדתי, נתנו לו מקצוע וקביעות בעבודה, נתנו לו זכרונות
להתרפק עליהם, ונתנו לו חברים. החברים, שהקימו איתו את הקיבוץ,
עזבו קצת לפניו, והולכים איתו עד היום, אלה שעדיין חיים. פעם
בשבועיים, בערב שבת, הם נפגשים כל פעם בבית של מישהו אחר,
אוכלים טוב ומקשקשים. עכשיו כשאני חושב על זה, אני קולט שהם
כולם רומנים.

16.9.2002