זהו. הגיע הרגע לסיום הגדול שלי.
המורה שולה קוראת לי לבמה.
הבטחתי לעצמי מזמן כבר שברגע שבו אחליט לסיים עם זה אני אעשה
את זה במאסה, בגדול! משהו שכולם יזכרו. חבר שלי גיא השתפן בסוף
ודפק לעצמו אחד בראש, אבל אני, אני אעשה את זה בגדול.
"חלוקת תעודות הסיום זו הזדמנות מצוינת", אני חושב לעצמי בעודי
פוסע לעבר הבמה מחביא מאחורי גבי את הM16 של אחי.
כאשר הגעתי למרכז הבמה חשפתי את הכלי לעיניי הקהל בחיוך רחב.
הנחתי אותו בגובה המותניים ויריתי שלושה כדורים במורה שולה.
שולה נשארה עומדת והיה זה הרגע הראשון שבו ראיתי את שולה
שותקת. למעשה כולם שתקו.
ברגע ששולה נפלה כמו בובת סמרטוטים התחילו הצעקות והריצות לכל
עבר.
ראיתי את אבא של חגית הכלבה בשורה השלישית מנסה לברוח.
אני לוחץ על ההדק והוא נפל על הכסא.
אמא של דני, סבא של אורית, אמא של עידן, אבא של גדעון - כולם
נפלו כמו בובה שגזרו לה את החוטים.
סחטתי את ההדק בהנאה מנסה להתמכר לאקסטאזה, לכוח.
אני יורה לכל עבר גם אחרי שהאולם התרוקן. סוחט את ההדק עוד
קצת, עוד קצת.
צוחק כמו מטורף.
המשכתי לצחוק גם שנגמרו לי הכדורים, גם שהגיעו השוטרים, גם
שהכניסו אותי לניידת, גם במעצר, גם בחקירה, גם במשפט, גם
בהקראת גזר הדין, גם בדרך לכלא.