[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבישי נובינסקי
/
חצי יום בספרייה

אתמול בבוקר. או לפחות מה שאני מגדיר כבוקר.
אצל אחרים השעה שבה השכמתי עשויה להיכנס תחת הערך "צהריים"
במילון הפרטי שכל אחד מאיתנו רושם במהלך חייו, ואשר כמות ערכיו
מתרבה ביחס ישיר לצורה שבה אנו גדלים.

בחצי השעה הראשונה של יומי, עסקתי כמדי יום, במה שמוגדר בוקר,
בעשיית פעולות אשר כל אחת מהן נוגעת לאיבר אחר מגופי: צחצוח
השיניים, שטיפת הפנים והכנסת קפה וקורנפלקס לפה. הפעולה
האחרונה בשרשרת הזו עובדת על שני חלקי גוף: גם על העיניים וגם
על המוח הצמא למידע חדש. הכוונה היא כמובן לקריאת עיתון הערב
היומי (בדגש על חלק הספורט).

לאחר כל הפעולות הללו, עשיתי משהו על מנת שמישהו אחר ישתמש
באיברי גופו. הורדתי את הכלב שלי לסיבוב.
למעשה, מדובר פה בהרבה יותר מעשיית צרכים. מדובר פה בהוצאת
אנרגיות בשבילו והכנסת שמחה בשבילי. אומרים שאדם מוסיף לחייו
בממוצע כשנתיים אם הוא מחזיק בחיית מחמד ובייחוד בכלב. לדעתי,
זו שטות אחת מוחלטת.
מדובר בהרבה יותר משנתיים, כמות שמחת החיים והאושר שכלב מכניס
לנפשו של בעליו הנה עצומה. הוא משחרר לחצים מיותרים, מרגיע נפש
כואבת ומעלה חיוך על דל שפתינו גם ברגעים הכי לא צפויים.

לאחר שסיימתי עם כל המנהלות ההכרחיות, התפניתי לארגן את סדר
יומי. כאן אולי המקום לציין שלא קיימת חיה שכזו סדר יומי. אני
כרגע חסר עבודה, חסר בחורה וחסר מעש. אמנם אני לומד בשני
מקומות שונים, מדי פעם רואה חברים, כותב לי כמה הגיגים ואף
מתעמק בקריאתם של כמה וכמה ספרים,
אולם, ברמה הכללית, במובן הרחב יותר של המילה, ברמת המאקרו,
ב... ("יבינו שהכוונה היא שמדובר במשהו כללי יותר, היא מספיק
ברורה, תמשיך הלאה" - אחד מקולותיי הפנימיים ביטא את דעתו
הנחרצת), אני חש שהזמן בורח לי מבין האצבעות ואני לא מספיק
לעשות אפילו חלק קטן מהדברים שתכננתי לבצע. כאשר אני ספון
בביתי, ישנם יותר מדי גירויים חיצוניים אשר קורצים לי ואשר כוח
המשיכה שלהם חזק ממני: טלוויזיה, מחשב והמיטה מככבים בראש
הרשימה.
האובייקטים הללו באים במקום הדבר שאותו שמתי בראש מטרותיי
בתקופת הזמן האחרונה: להשקיע בלימודים. השקעה שאמורה לבוא לידי
ביטוי בקריאה, בתרגול, בשינון ובכל שאר שמות הפעולה אשר כל
תיכוניסט מצוי מבצע כי הוא חייב וכל סטודנט כי הוא שילם הרבה
מאוד כסף.

כאשר ארגנתי אתמול את סדר יומי הווירטואלי, הרגשתי רע מאוד עם
עצמי. עצבני על השעה שבה קמתי, מתוסכל מהרגשת בזבוז הזמן הרחב
שעומד לרשותי וגם הרגשתי עייף.
עייף ותשוש וזאת על אף שישנתי מספיק שעות. בתחילה חשבתי להתבטל
שוב ולא לעשות דבר בשל הרגשת העייפות, אלא שבאורח פלא הצלחתי
להתגבר על הרצון הראשוני הזה והחלטתי ללמוד קצת. בשל מסכת
הגירויים שהוזכרה זה עתה, החלטתי לקחת את חומר הלימודים איתי
לספרייה.
אני רוכש כבוד רב לספרייה, מדובר בממלכת הספרים וכתבי העת,
החוברות והמילונים, המחשבים האיטיים ומכונות הצילום השחוקות
מעבודה שביצעו לטובת סטודנטים שלא כותבים בשיעורים (אם בכלל
טרחו להיות בהם).

הספרייה הנה אי של שפיות בעולמנו הלחוץ. האווירה הנה רגועה,
רעש כמעט אינו נשמע, הפלאפונים מחוץ לתחום. בכלל, מדובר ככל
הנראה במקום הציבורי היחידי שבו אתה מקבל שירותים נקיים מבלי
שנאלצת לשלם עבור הכניסה אליו או עבור השירות המוצע בו.

קיוויתי שאווירת הרוגע תנחת גם עליי ושאוכל ליהנות מכמה שעות
של לימודים פרודוקטיביים.

ההתחלה נראתה מבטיחה. השומר בכניסה הכיר אותי ולא ביקש לראות
תעודת סטודנט, מצאתי חיש מהר מחשב פנוי שעובד במהירות. קראתי
חומר במחשב במשך כחצי שעה כאשר הקול היחידי ששמעתי היה קולה של
הספרנית המעצבנת, זו עם המבטא האנגלוסכסי הכבד, אשר סביר להניח
שיום אחד מדענים יצליחו להסביר בצורה מדעית כיצד זה ניתן לשמוע
את קולה באותה העוצמה בכל מקום בספרייה, גם אם הלכת להתבודד
בשירותים.

החלטתי לעבוד על עבודה סמינריונית שעליי להכין, ולשם כך נכנסתי
לארכיון העיתונות היומית אשר נמצא בספרייה. מדובר באוצר בלום
של ממש. כל העיתונים היומיים, גם אלו שאינם קיימים עוד נמצאים
שם. דפים על גבי דפים של ההיסטוריה פרושים בפניך בחדר שגודלו
כגודל מגרש כדורסל תקני.
לאחר כמה דקות של חיפוש כתבות הרלוונטיות לעבודתי, חשתי
שמחשבתי נודדת למקומות אחרים. לא הצלחתי להתרכז בחיפוש שלמענו
באתי לארכיון. במוחי כבר החלו לרוץ מחשבות הנוגעות לשבוע מסוים
בעברי, שבוע שבו כל אמצעי התקשורת עסקו ודנו בי.

לפני כשמונה שנים, עת הייתי בחופשת רגילה מהצבא, נפגשתי עם כמה
חברים מהיחידה במסעדה תל אביבית מסוימת. לאחר שסעדנו את לבנו,
קפצנו לפאב סמוך על מנת להטביע את איברנו הפנימיים באלכוהול.
מעולם לא הייתי שתיין דגול, אך באותו הערב "התעליתי" על עצמי
ואחרי בירה אחת כבר הייתי חצי מפורק. המשקה הבא כבר פירק אותי
לגמרי, ותוך כמה דקות נעמדתי באמצע הפאב והתחלתי לשיר את "הפרח
בגני" בתרגום ספונטני וחופשי לאנגלית (כך סופר לי).
חבריי לנשק אשר היו פיכחים (האחרים היו בטוחים שזוהר ארגוב חזר
מן המתים) ניסו לקחת ממני את המפתחות לאוטו ודיברו על לבי שאשן
אצל אחד מהם. אני התנגדתי בתוקף כיוון שרציתי להחזיר את האוטו
לאבא שלי ועל כן מצאתי את עצמי על יד ההגה כאשר אני בהחלט לא
כשיר לנהיגה.

"נכנס יין יצא סוד" אמרו חז"ל, נכנס יין יצא אומץ ניתן לומר
לגביי. כאשר הייתי שתוי התחלתי ביתר קלות עם בחורות וחשתי
חופשי יותר לפתוח את לבי. חשתי אומץ כה רב עד ששכנעתי את עצמי
לנסוע הביתה דרך "שיכון האבטיחים" הידוע בטיפוסיו החלקלקים
(ואלי גם התסכול על כך שלא השגתי אף מספר של בחורה שכנע אותי
לנסוע דרך שם).
כאשר עברתי דרך השיכון, בזווית עיני קלטתי שלושה אנשים צעירים
למראה אשר מנסים להכניס בכוח אדם מבוגר לתוך מכוניתם. מכיוון
שהיה חושך לא ראיתי היטב את פניהם של החוטפים. במצב רגיל סביר
להניח שהייתי בורח משם כל עוד נפשי בי. אולם, במצב העדין שבו
הייתי, ביחד עם האומץ הזמני ששרר בי, החלטתי לנסות ולעצור
אותם.
עצרתי את המכונית בצד, לקחתי את מוט הברזל שאני סוחב באופן
קבוע בבגז' של האוטו ורצתי לעבר החוטפים. הגעתי אליהם מאחורי
גבם ועשר שניות מאוחר יותר הם שכבו על הרצפה תוך שהם מקללים
אותי בלפחות חמש שפות שונות אשר שתיים מהם לא ידעתי שהן קיימות
עד אותו הרגע.
הסתכלתי על האיש המבוגר אשר אותו ניסו לחטוף, ורק אז זיהיתי
שמולי עומד שר הביטחון. השר היה בהלם מפעולתי המהירה ולא הוציא
הגה מפיו, אני לא איבדתי את עשתונותיי (בניגוד לרישיון הרכב
אותו כן איבדתי מוקדם יותר בפאב) וסחבתי את השר למכוניתי, לא
לפני שהתקשרתי למשטרה ובעילום שם הודעתי להם על המקרה וביקשתי
שיגיעו למקום במהירות על מנת לעצור את החוטפים.
נסעתי במהירות עד אשר הגעתי לרחוב הראשי של עירי, שם ביקשתי
מהשר לרדת. במשך כל זמן הנסיעה לא יכולתי לדבר.
לא, לא יכולתי לדבר לא כיוון שהייתי בהלם מהמעשה של עצמי, אלא
מפחד שהשר יגלה שאני שיכור מת ויקרא לאיזה שוטר שהוא מכיר על
מנת שהלה יעצור אותי. ולך תסתבך עכשיו עם שומרי החוק האזרחיים
כשאתה בקושי מסתדר עם שומרי החוק הצבאיים...

הורדתי את השר והלכתי לישון. למחרת קמתי הרבה לאחר שהשמש כבר
הספיקה לשקוע, וגיליתי שכל רשתות הטלוויזיה, תחנות הרדיו ואתרי
האינטרנט מדברים רק עליי. בבוקר לאחר מכן (או לפחות מה שאני
מגדיר כבוקר) הצטרפו לחגיגה גם העיתונים.
מסתבר שהשר נחטף מביתו ונלקח לבית מסוים בשיכון האבטיחים. לאחר
ששהה בבית ההוא כשעה, התכוונו חוטפיו להעבירו לבית אחר בשיכון
מפוקפק עוד יותר, אלא שלמזלו, בדיוק ברגע המעבר אני נכנסתי
לתמונה. חוטפיו התכוונו לדרוש תמורת שחרורו סכום כסף רציני
בתוספת אספקת כמה זוגות של מדי ב' חדשים במקום הקודמים שהיו
להם ואשר באפסנאות של יחידתם לא הסכימו להחליפם כיוון שהריחו
לא טוב.

כלי התקשורת היו מלאים בתשבחות ובדברי הלל עליי ועל מעשה
הגבורה שלי. שר הביטחון נשא נאום נרגש כאשר בני משפחתו לידו,
הוא הודה לי עמוקות וביקש ממני להזדהות על מנת שאוכל לקבל את
התודה ואת ההכרה הראויות לי. השר עצמו היה המום מכדי לזכור את
פרצופי או את מכוניתי והחוטפים כלל לא ראו אותי. ועל כן, איש
לא יכול היה לזהות אותי.
החלטתי שאינני רוצה בחשיפה כלשהי או בצבא של עיתונים שיציק לי.
לא סיפרתי לאיש על העניין.

במשך כשבוע התקשורת עסקה בי וניסתה נואשות למצוא את זהות המציל
האלמוני. הפרשה אשר זכתה לכינוי "המציל היעיל" נשארה בכותרות
הראשיות במשך כמה ימים. לאחר כמה ימים התרחשו אירועים נוספים
במדינה והפרשה תפסה כותרות פחות בולטות. לאחר כשבוע, הפרשה
דעכה לחלוטין. "הרגילה" שלי הסתיימה, ואני חזרתי לצבא ולהמשך
השירות.

לא שמרתי את העיתונים מאותה התקופה, גם לא הקלטתי את הכתבות
מהטלוויזיה. יהיה מוגזם לומר שבמשך השנים לא נזכרתי מפעם לפעם
בפרשה. אולם, לא התעמקתי בה יותר מדי.
הדחקתי את העניין. נמנעתי מלהיכנס שוב למסעדה ולפאב שבהם
ביליתי באותו הלילה. אל שיכון האבטיחים לא נכנסתי יותר ואת מוט
הברזל ששמרתי בבגז' זרקתי.

לא ידעתי או לא רציתי לדעת מדוע אינני חפץ בחשיפה ציבורית או
באיזשהו זיכרון פיזי של אותו הלילה.
כנראה שעמוק בפנים ידעתי. אבל לא רציתי להודות בכך.

ואתמול, שמונה שנים לאחר אותו היום, עמדתי בארכיון כאשר מוחי
רדוף מחשבות ותמונות מהלילה ההוא. על אף שלא רציתי להפסיד את
יום הלימודים שלי בספרייה, לא הצלחתי לברוח מהרצון לעיין
בעיתונים של אז עם הפרספקטיבה של היום.

ואז הכול התבהר לי.

באופן פרדוקסאלי, ובניגוד למעשה ההרואי שביצעתי אז, לא הרגשתי
גאווה אף פעם. במשך שנים רציתי לשכוח מהלילה ההוא כיוון
שהתביישתי. התביישתי להודות בפני עצמי שאכן עשיתי מעשה כל כך
פזיז ונמהר ונהגתי בשכרות. התביישתי להודות שסיכנתי את החיים
שלי ושל נהגים תמימים אחרים. התביישתי להודות בפני עצמי
שהתנהגתי אז כמו ילד קטן ועל אף שחשתי עצמי בוגר ורציני וחייל
קרבי ולוחם, במוחי בעצם הייתי ילד אשר מחפש לעשות פוזות
לסביבה.

ואתמול, כן, אתמול, שם בארכיון שגודלו כגודל מגרש כדורסל תקני,
זה תפס אותי.
התבגרתי.

אני כבר לא ילד קטן, ואין סיכוי שהייתי שוב נוהג בשכרות ומסכן
את עצמי ואת הסביבה, ואני כבר לא מחפש לעשות פוזות על החבר'ה.
ויותר מזה, היום אני אדם יותר פתוח.
אני פתוח יותר לסביבה ולמשפחה ולחברים ופחות שומר סודות בבטן.
אני יכול להתחיל עם בחורות גם כשאני לא שיכור ולא תחת השפעת
האלכוהול. התקדמתי.

עמדתי בחדר הארכיון וידעתי מה אני צריך לעשות.
ניגשתי לבחורה שאחראית על הארכיון וביקשתי לראות עיתון יומי
מסוים מאותו השבוע. לאחר שקראתי אותו ביסודיות עברתי לעיתון
היומי הבא ולאחר מכן לבא אחריו עד אשר סיימתי עם כולם. ואז
חזרתי לעיתון הראשון והתחלתי לצלם את כל הכתבות, ואז בשני, וכן
הלאה, עד אשר סיימתי עם ערימת דפים שלא הייתה מביישת את הספר
הבא בסדרה של הארי פוטר.

בזמן שסיימתי, גם הספרייה סיימה את שעות פתיחתה. יצאתי לכיוון
ביתי. והרגשתי טוב, הייתי ערני למדי, רגוע ושלו. פשוט הרגשתי
טוב.
וזאת לאחר חצי יום שהעברתי בספרייה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?


-הלוואי.
ביקשתי,
התחננתי, ירדתי
על ארבע. כלום.
הוא פשוט לא
רוצה.









אפרוח ורוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/5/06 12:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבישי נובינסקי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה