באותו יום עשיתי חשבון נפש עם עצמי.
תוך צמא ורעב המהולים בקצת כאבי ראש וגב (מעודף שינה), התהלכתי
ברחובות כאשר צפצפות אופני הילדים מפריעות לשקט שברחוב. נזכרתי
בנעוריי כאשר הייתי יוצא עם תיק ובתוכו בקבוק מים וסוכריות.
קרניי השמש דקרו את גבי ואני החזקתי בעמוד תאורה מכדי שלא
ליפול - מה שלא יהיה, אמרתי, אתה לא נשבר.
בהחלט הייתי צריך להתחשבן עם מישהו על השנה שחלפה, כבר מזמן
שלא עצרתי מכדי לחשוב אם לא איבדתי דרך. נרתיק הטלית שאחזתי
בידי נראה לי כבד מאי פעם.
מחשבות על אנשים אירועים ומסגרות עטפו אותי כמבקשים לענות אותי
על מעשיי.
הגעתי לבית הכנסת והתעטפתי בטלית במקום אותם מעניי דרך.
ארבעים אנשים עטופים בהדרת קדושה שמאוד עניינה אותי אבל בהחלט
לא הייתי חלק ממנה.
פשענו, גזלנו, איווינו, קיללנו, דיברנו לשון הרע, יעצנו עצות
רעות - כל מילה חדרה לליבי:
מהות האדם טובה היא, הזמינות והדחיפות של עולמנו מאיצה בנו
לנהוג לא כפי שאנו רוצים.
תקיעת השופר בישרה בשבילי את ההזהרה / החתימה לשנה הבאה:

הכוס התרוקנה, כעת אוכל להתחיל את השנה