השלם הוא סכום כל חלקיו. אם יאבד ולו אחד מהחלקים הללו, יאבד
השלם את משמעותו, ולעולם לא יהיה שלם - לפחות לא אותו השלם.
האדם הוא סכום כל חלקיו. סכום של זכרונות מפוזרים, היוצרים
ביחד ניסיון חיים מתמשך. מתמשך, משום שבזכרונות האלה אין סיום.
הזיכרון הוא מימד משל עצמו, שבו כל רגע הוא עכשיו, וכל רגע הוא
גם עבר, ולמרות שהוא כבר בעבר, הוא עדיין אמיתי ונכון לחלוטין
- עבור אותו עבר.
והוא, הוא היה אהבת חיי. הגבר שלכד את לבי והאכיל אותי אהבה,
ולא דרש דבר. נשמתי אותו ולגמתי אותו, וכל רגע שחייתי בידיעה
שיש לי אותו היה רגע של שלמות ואושר עילאי.
ואתה, אתה הוא אהבת חיי. הגבר שנוגע במעמקי נשמתי, ודמותו
חרוטה על דפנות לבי באותיות קאליגרפיות. הגבר שמוציא מתוכי את
הטוב ביותר שיש בי. אני נושמת את הבל פיך המתוק, ומילות האהבה
שלך מאכילות את השלהבת, שבוערת בלבי תחת אותו כיתוב, אתה.
והם, שמם יהיה לרבבה. והם כולם החלקים, שמרכיבים את השלם -
אותי. והם כולם חיים וקיימים, וכך גם אהבתי אליהם. שם, במעמקי
ההווה שנשאר בעבר.
אתה מבין? אסור לך לחוש עזוב, משני. אתה הוא אהבת חיי! והם -
גם הם הם אהבות חיי, חיי אותה הבחורה מהעבר, ששם, אם תסתכל
מעבר לכתפי, עודנה קיימת, ואוהבת. אותם, את אהבות חיי.

כי אז, הייתי כה שונה.
לבי היה תלוש מתוך חזי, סחוט מדם ומרגש, תלוי להתייבש על חבל
עם אטב כביסה. והוא הגיע, ושפך עליי דליים של אהבה, ואני, כמו
ספוג, ספגתי כל אשר היה לו בשבילי, וכמו מראה, החזרתי לו תודה
על כך שהחייני וקיימני. הוא מעולם לא דרש דבר - מראה לבי,
החוזר לתחייה, הספיק לו. תמיד דימה עצמו למין ציפור, שהצילה
נשמה מהתרסקות, והמריאה איתה לשמים. נהג לומר שאעזבו ביום מן
הימים, כשלא אזדקק עוד לכנפיו...
וכך היה. עזבתיו, ולאחר כאב ההתנתקות, הייתי לעצמי החדשה.
בזבזתי חודשים על ניסיון למצוא אדם דומה לו - ולא הבנתי, שזה
לא נכון, כבר לא נכון. הייתי לאדם שלם, כבר לא תלותית, כבר לא
ילדה קטנה ואבודה אלא אישה!

בשלתי.

ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה. ידעתי גם להיות סבלנית די זמן כדי
שאבשיל ואתרגל לרעיון של הלבד, כדי שאוכל להיות אני עצמי בתוך
ביחד.
ואז עשיתי צעד.
ידעתי טוב מאוד שזה אתה. אינך מקרה, אינך הימור. אינך קליעה
עיוורת של חץ שבחודו התאהבות. אתה הוא אהבת חיי, תזכור את זה
היטב. היום, מחר, בעוד כמה אלפי שנים.

אתה שונה. אני שונה. הפעם, יש לי מה לתת. יש בי תשוקה, שבאה
מתוכי. החשק לשמוח, החשק לראות את הבעת פניך כשאני עושה לך
נעים כמו שרק אני יודעת.
איננו משלימים. איננו יין ויאנג, אנחנו יותר מדי דומים, יותר
מדי שונים. והאיזון שבין דימיון ושוני יוצר את מה שאנו מכנים
"שלמות".

אני היא סכום כל חלקיי. סכום מקטעי עבר, כאב ואושר שבאים
מזיכרונות.
כעת לבי נושא שמך. ואין שמך חרוט על קיר, שתחת סיודו חרוט עוד
שמו, לא. כעת לבי חדש ובתולי, כפי שאני היא חדשה ובתולית. הלב
ההוא, שלו, הוא עוד שלו. אי שם, בנסתרות של העבר. והוא מרכיב
אותי, והם, וגם אתה, אהבתי חיברה הכל ביחד לתוך מבנה מורכב
שמהווה אדם. אהבתי האינסופית כלפי כולם, אהבתי האינסופית
כלפיך.

שנאמר, באהבה אין כלל חיסור, רק כפל.


מוקדש, באהבה נצחית, לאהבות חיי - איליה ומישה.