שרוליק.
או אולי עדיף שאומר ישראל ולא אקרא לך בשם חיבה.
שמע, ישראל.
אני מביט בתמונה שצילמנו בחורבה ברחוב עמק רפאים
ואתה עולה ברוחי, עולה במדרגות לדירתי, דופק על דלתי.
מה שמך, שאלתי. ישראל, ענית.
בבוקר שלמחרת אמרת שאני יכול לקרוא לך שרוליק.
בבוקר שלמחרת אמרתי שאתה הבחור הכי יפה שראיתי מימיי.
אמרתי שאני רוצה לשאוב את יופייך לחדר החושך שלי.
רוצה שהאור שלך יירשם על תחליב הנגטיב שלי.
לראות אותך דרך העדשה הקבועה שלי.
רציתי לרשום את יופייך לנצח אצלי.
רצית שנצא מחדרי לרחוב הראשי
לבשת שחורים והלכנו רחוקים,
שלא נראה ברשות הרבים.
נכנסת לחורבה ואני אחריך.
נעמדת מולי.
כרעתי
נשקתי
זזתי
קראתי
שמע
ישראל שלי.
|