ליאור אהב אפרסקים, את הריח, את הצבע ובעיקר את הטעם.
יש אפרסקים חמוצים, כאלה שאם אתה נותן בהם ביס רציני הפרצוף
שלך מתכווץ חזק חזק כאילו עוד רגע הוא עומד להתפוצץ. את
החמוצים ליאור הכי אהב.
תמיד ליאור אהב את מה שאף אחד לא אהב.
למשל את הטופי הצהוב שאף אחד לא אוכל ואת מרגלית המורה לטבע
מהיסודי, את שילוב הצבעים של חום וצהוב ולצפות בתוכניות על
הזוחלים בערוץ 8. אבל הכי הוא אהב אפרסקים חמוצים.
ליאור לא היה ילד מוזר, אלא מיוחד. באמת מיוחד.
תמיד הייתה לו דרך חשיבה שונה ודעה על כל דבר, פעם באמצע מבחן
מגן בלשון שעשינו בכיתה י' הוא קם ואמר שהוא לא מוכן עוד לשבת
בכיתה ולענות על שאלות כי בית-ספר זה מקום שלא מכבד את
התלמידים וההנהלה חושבת שאנחנו מכונת ציונים. האמת היא שהוא
פשוט לא למד למבחן אבל רצה למצוא סיבה מוצדקת על העזיבה
ההפגנתית שהוא עשה באמצע המגן.

האמת היא שליאור לא אהב כל כך הרבה דברים.
הוא אהב את ההורים שלו, בזה אני בטוח.
פעם כשהוא היה קטן הוא אהב את אבא שלו יותר מהכל, אבא שלו היה
מושא הערצתו בזמן שהוא היה מובטל שמגדל כרס בבית. אבל אז הוא
התקבל לעבודה חדשה והפך לבנאדם עצבני ועסוק.
כן... ככה זה כשאתה מנכ"ל ראשי, אני יכול להבין אותו.
גם את אמא שלו ליאור אהב. אולי לא יותר מהכל, אבל אהב. היא
אישה נחמדה וחברותית שאופה עוגיות נהדרות.
לא רק את ההורים ליאור אהב. הוא אהב גם את הילה, אחותו הקטנה.
בקושי בת תשע וחצי וכבר מתכננת להיות נסיכה!
היא ילדה חמודה וחולמנית, אבל בוכה הרבה. האמת היא שאף אחד לא
מתרגש בכל פעם שהברזים של הילה נפתחים וזרם אדיר של דמעות יוצא
מעיניה, הם יודעים שדיפרסיה זאת מחלה תורשתית.
גם למרי - דודה של אבא של ליאור - הייתה דיפרסיה, והיא התאבדה
כשהייתה בת 18 וחצי.
אבל יותר מאבא, אמא, הילה או שמוליק הכלב ליאור אהב אותי.
כך הוא אמר לי בקיץ שעבר כשנסענו לסיבוב על האופנוע החדש
שקנה.
עצרנו בחוף של שלמה, דוד של אמיר מהשכבה, כדי לקנות בירה
בפאב.
ישבנו על המזח ודיברנו. אני וליאור היינו חברים מכיתה ב' בערך,
ותמיד דיברנו על הכל, אבל באותו ערב אני וליאור לא דיברנו על
דברים שגרתיים.
באותו ערב דיברנו על הרגשות שלנו.

תשעה וחצי חודשים היינו ביחד, אני וליאור.
כלכך נהנינו, אף אחד לא ידע וחיינו בבועה הוורודה שלנו. אני
אוהב אותו והוא אוהב אותי - זה כל מה שהיה חשוב.
יום אחד, נדב מהשכבה גילה אותנו והרס הכל.
"ליאור ותום הומואים!" הוא צעק "ליאור ותום זוג!"
אחרי שעה כל השכבה ידעה, ואחרי שעה וחצי כל בית-הספר ידע! מאז
אני וליאור לא דיברנו או נפגשנו.
שמעתי מרעות שהידיעה הגיעה לאבא שלו ואבא שלו אסר עליו להפגש
איתי. בגלל זה לא התאמצתי להיפגש או לדבר איתו, ידעתי כמה אבא
שלו בנאדם עקשן.



בסוף כיתה י"ב יצאתי מהארון, זה היה קשה אבל שווה כל מאמץ. כל
כך הרבה חברים שלי התרחקו ממני אבל הייתי חייב את זה לעצמי.
שמעתי מרעות שגם ליאור נלחם באבא שלו, היא סיפרה לי שהוא ממש
ניסה להתמודד וזה מה שנתן לי מוטיבציה.
אחרי כמה חודשים התגייסתי לצבא, למודיעין. היה לי חבר בשם
עודד, היינו יחד חודשיים ונפרדנו, זה פשוט לא היה אותו דבר.
תמיד חשבתי על ליאור במין עצב שכזה, קיוויתי שיום אחד ניפגש
ונחזור להיות חברים, אפילו לא כזוג אלא סתם חברים.
ידעתי שהוא לא יוותר לאבא שלו, הוא מסוגל להשיג כל מה שהוא רק
רוצה.

לפני כמה ימים כשיצאתי מהבסיס, הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה
וחיכיתי לאוטובוס.
הייתי שקוע בספר של רם אורן שאחי קנה לי ליומולדת 17 שלי ורק
לפני שבוע נזכרתי לקרוא אותו.
פתאום אני מריח ריח מוכר, ריח חמוץ ומוכר.
אני מצליח לעצור באמצע המתח של הספר ומרים את הראש. אני מחפש
את מקור הריח ומוצא בתחנה השנייה חייל שאוכל אפרסק, מהחמוצים
האלה, שרק ליאור אהב.
אני מתקרב קצת וממשיך להסתכל על החייל, הוא חמוש ב-M16 ומשקפיי
שמש כהות מכסות לו את העיניים.
מדי הא' הולמים אותו, במיוחד הכומתה האדומה.
התקרבתי עוד קצת והבחנתי בחיוך שלו, חיוך כל כך מוכר. בדיוק
כמו החיוך של ליאור.
הוא הסיר לרגע את המשקפיים וכל הפרצוף הצוחק שלו מהעיתון שקרא
(בטח הייתה שם כתבה שנונה על פוליטיקאים מהליכוד ומהצד השני
תמונת שער של ספי ריבלין שמופיע בהצגה חדשה בהבימה) נגלה
אליי.
זה היה ליאור, ליאור שלי.
רציתי לרוץ אליו ולחבק אותו, לשאול אותו מה שלום אבא שלו ואיך
היחסים ביניהם אחרי שיצא מהארון, הייתי משוכנע שהוא ישמח
לראותי!
אבל נשארתי קפוא במקום, כאילו ידעתי שזה לא נכון. לא רצתי
אליו, משהו עצר בעדי.
המשכתי לשבת שם, עושה כאילו הספר מאוד מעניין אבל בעצם מסתכל
עליו. הוא נראה נהדר, בריא ומאושר, אחד כזה שבקלות יקבל מצטיין
צוות.
אני מסתכל על הבחור ושוקע במחשבות, "ליאורי", שמעתי קול קטן
מאחוריי. "אדווה!" ליאור קרא בשמחה לעברה של חיילת קטנה עם
קוקו בלונדיני. היא קפצה לעברו והדביקה לו נשיקה רטובה על
השפתיים.
לא האמנתי למראה עיניי. נעצתי בזוג הצעיר מבטים עצובים
ושתקתי.
כל הדרך הביתה בקו 106 הרגשתי מחנק בגרון, חשבתי על כל הפעמים
שאני וליאור התנשקנו כמו שהוא התנשק עם המחומצנת הקטנה.
הגעתי הביתה ונשכבתי על המיטה, תקעתי במבט בתקרה ומלמלתי "ה...
הוא פשוט ויתר."

כשהתעוררתי משנה שדפקתי לאיזה חצי שעה הרמתי טלפון לרעות. היא
סיפרה לי שליאור משרת בצנחנים, הוא לוחם בסיירת המובחרת,
ואדווה היא מד"סניקית בחיל האוויר, אבל היא רק אחת משמונה
הבנות האחרות שאותן ליאור מסובב על האצבע הקטנה שלו.
בכל שישי הוא יוצא עם כוסית כשרה למהדרין אחרת. זה בתורות.
יש את עמית השקמיסטית, רווית ומיכל הפקידות בתותחנים, ליאת
המזכירה היפה של אורן המ"פ הקודם שלו, עדי ג'ובניקית ממודיעין,
מיטל, לירון, אביב ועוד הרבה.
כל אחת יותר יפה מהשנייה.
"החיים הטובים", חשבתי לעצמי באכזבה. הוא חוגג, ואני? אני
הומו.