כשהייתי קטנה ואמא נכנסה להתקף דיכאון והחליטה שהיא לא מבשלת
ולא מנקה יותר, היא אמרה לי שלא מדברים על זה. כשהייתי חוזרת
ממקדונלד'ס עם שקיות עמוסות בג'אנק, והדודה התקשרה, אמא אמרה
לי להגיד לה שאכלתי היום שניצל ופירה. שאמא הכינה, כמובן.
כשהתקשיתי בחשבון ונאלצתי לבסוף לקחת שיעורי עזר אצל מורה
פרטי, אמא לחשה לי באוזן בלחישה כזו נוקבת, "מיכלי, לא מדברים
על זה, את זוכרת? אף אחד לא צריך לדעת. זה לא חשוב. יש דברים
שאת יכולה להשאיר לעצמך." אז כשחברות שלי רצו ללכת אתי לסרט
אחרי הצהריים, נאלצתי להמציא סיפורים על ביקורים משפחתיים או
מחלות שונות ומשונות שמנעו ממני להיפגש איתן.
כשהייתי כבר בת תשע ועדיין עשיתי פיפי במיטה אמא הפכה אדומה
לגמרי בפנים, והיה לה מין קמט קטן שכזה במצח שהלחיץ אותי נורא.
היא הציתה עוד סיגריה והעבירה את היד שלה על הפנים נורא מהר.
"מיכל, תראי," היא אמרה לי, "מחר באה לפה סבתא כדי לישון אצלנו
בבית. את לא רוצה שיהיה סירחון ושסבתא תיבהל ותברח, נכון? אז
מה את אומרת, אולי מחר את תשני למטה במקלט? יהיה לך את כל-כולו
רק לעצמך, נכון שזה כיף? ואת זוכרת, נכון, מיכלי? לא צריך לספר
לאף אחד שישנת במקלט. כולם עושים את זה, באמת, זה מותר. אני
אגיד לסבתא שהלכת לישון אצל נוי ואף אחד לא ידע משום דבר".
באותו לילה ישנתי במקלט והיה נורא מחניק וחשוך אבל לא פחדתי,
כי אמא אמרה שמותר ושאף אחד לא ידע משום דבר.
כשדוד ישראל בא להשגיח עליי יום אחד כשאמא לא הייתה בבית,
זכרתי את מה שהיא אמרה. וכשהוא נגע בי פתאום ככה מתחת לשמלה,
לא אמרתי שום מילה. ואז גם דוד ישראל אמר שאף אחד לא צריך לדעת
משום דבר, ושאם אני אהיה ילדה טובה ובאמת לא אספר, אמא ממש
תשמח ותהיה גאה. אבל חשוב לזכור, הוא אמר כשהוא ליטף אותי בין
הרגליים, לא לספר שום-כלום, גם לא לאמא, כי היא כבר יודעת,
ושאם אני אספר לה, היא תכעס, ואני לא אקבל שום פרס. אז הייתי
ילדה ממש ממש טובה, וסתמתי את הפה, ועברתי לשכיבה, ואפילו שכאב
לי וירד גם קצת דם, קיימתי את הבטחתי שלא לספר לעולם, ודוד
ישראל שמח, וגם אני, אני חושבת, כי בראש כל הזמן הדהדו לי
הדברים, "לא מדברים על זה, מיכל. פשוט לא מדברים". |