הפרא הצעיר נכח אצלי בראש
בערך עד גבול שעות הצהריים.
משם ליכך את שיערות ההשרדות האלימות שלו,
משם הצהיל את פרסותיו המושלגות.

כשבוטשים באדמה, האם זה לא הסוף האמיתי?
קצה ראשון של חוט פגום הרוס ומיוזע?
רציתי לאכול אותך,
אבל השארת לי כל כך מעט ללעיסה.
גם בלי לדעת, לא נזהרת ובחרת לקצר בכח.
משדה לשדה,
מגדר לגדר,
בפרסות רסוקות.




מי שמתקן גדרות- בוחר זאת רק על דעתו בלבד,
והברירה קשה, קשה מנשוא.
זמנים שלוגים חולפים על כחל הבחירה,
הרים גבוהים, גבוהים ונישאים,
ומוחים על גובהם הרבוץ.
והכתם נובר בעקשנות ביופי ללא סייג.