אני לא צופה בך,
רק ממתנת את הרוע.
לך, זה היה מובן מאיליו,
שאלף סימני ציפורניים הדוניסטיות
יתחרו על חלק מהגב שלך, בהגזמה פראית.
לפני שתבקש לטרוח ולספור אותן.

ואתה ספרת, אחת לאחת,
ביראת כבוד והשלכות סתמיות על הבאות ועל הזמן הווה.

כיבסתי את האצבעות.
הנה, הנה הן כאן לפנינו,
מטיילות בעדינות על הכרית הלבנה,
מלטפות אותך במבטן,
וזה חוזר, וזה חוזר חלילה.

אבל אתה, אתה, שיקוץ קטן נואף,
מבטיח לי לסבול בלי פחד,
וממרר את הילוכי ואת בכיי שלי.

הכל נובל ונתחם באירועים התת ריכוזיים,
מתחת לעור,
למוח,
לנעילת חצות.
הכל בודד ומתרגם מילים יפות, מילים מרגיעות
מילים של טוב ושל כבוד,
לבוכנות של הרס, ממלא מקום של
חתיכת סטירה שהייתי צווחת,
אם לא הייתי כל כך כבודה.