הייתי בכיכר מלכי ישראל לפני עשר שנים בנובמבר 95 וכן, אני
זוכרת כל רגע מאירועי אותו לילה. צעדתי כל הלילה עם חברים,
כאבו לי הרגליים מרב הליכה ומתח... (לו רק היו לי נעלי התעמלות
נוחות) שמנו נרות, בכינו, היינו בשוק. רוני סמסון היתה הראשונה
שהודיעה לי ש"היא לא יכולה לדבר איתי עכשיו כי רצחו את רבין".

על חנן, אבא שלה, מלמדים ב"מורשת קרב" עד היום, בנושא מוסר
לחימה, כי הוא מנע מחייליו לפרוץ למערה שאישה ערבייה הניקה
בפתחה את תינוקה בן-יומו ואז מפתח המערה יצאו "מחבלים" וחיסלו
אותו על המקום...
כלומר, הם השתמשו באישה המינקת.
אבל רוני באותו ערב הזוי בכיכר לא יכלה להגיד לי שלום - אפילו
שגדלנו על אותו סיר לילה בעמק יזרעאל... לא כי היא כבר לא
זוכרת אותי, שחולמת עליה ועל קבוצת הילדים שגדלתי עמם מגיל אפס
בבית הילדים, פשוט כי היא בדיוק שמעה ש"רצחו את רבין".
לאט לאט התחלתי גם אני להבין, וגם אני כבר לא יכולתי לדבר: רק
לשיר או לשתוק.

והיום, אחרי עשר שנים שהכיכר כבר קרויה "כיכר רבין" ואני
מיואשת בעוד עשר שנים מלתת אמון בגברים (אפילו נשיא ארה"ב
לשעבר - הוכיח לנו ש"אמירת אמת", היא דבר שאיננו מובן מאליו,
אף לא מאיש עקרונות ויושר)
עלי להדגיש כי חוסר האמון הוא בנושא יושרה ולא בהכרח "בגידה".
בכל אופן קלינטון בכה על רבין ואמר לו בשתי מילים "שלום חבר"
עם משמעויות רבות גם להתראות וגם שלום ולא מלחמה ועוד.
אולי בין גברים הקודים ברורים.

אורי וגיא, האחיינים שלי, הלכו לעצרת זיכרון ל-10 שנים לרצח
רבין, גם אבא שלי היה.
אני צינית מדי, אין כיוון לשלום, ולא התחברתי להאדרה שעשו
לרבין כאילו היה יונה צחורה... היה לי קשה לשכוח את התקופה
שאני הייתי חיילת בגדוד, באינתיפאדה הראשונה, וניתנה פקודה "רק
לשבור ידיים ורגליים" ועוד ועוד - אני, בכלל קשה לי להעריץ
אנשים, אני רק את פו הדב מעריצה באמת:
אישיות שיודעת מה היא רוצה, שואפת לזה, ואוהבת אחרים בדרך.

מסתבר שבכל זאת ציינתי את אירועי הזיכרון לרבין: עם חברות
טובות, דרורית ורחל, שהיו עדיין בספרייה של רמת-אביב וגם אני
עובדת מולן.
לא יכולנו לנסוע הביתה בערב כי כל הכבישים בסביבה היו חסומים
בשל ביקורו של קלינטון ברמת-אביב לכבוד רבין וההנצחה שלו...
היינו כלואות בעבודה, ללא יכולת לנסוע. כאבו לי הרגליים מרב
הליכה ומתח. (לו רק היו לי נעלי התעמלות נוחות) אולי נצעד ברגל
הביתה? לרחל היתה תחושה מוקדמת, כמו תמיד, והיא נעלה מראש,
נעלי התעמלות נוחות, גם לדרורית היו נעליים לא-רעות מבחינת
הנוחות. כלומר, אמנם הן גרות רחוק ממני פי שלושה, אבל מבחינת
נעליים, הן מסודרות. אבל אני, דווקא באותו יום שני תמים הגעתי
עם עקבים איומים.
ממי אבקש נעליים? מי גר קרוב?
נעמי אומרת שלבנים שלה יש, אבל מידה 47... ושל ענת, הרגל צרה
מדי - ילחץ לי ואפילו במחלקת האבידות, אף אחד לא איבד נעל. אז
ממי בכל זאת אבקש נעל?
תמי? יהיה קטן מדי! יעקב? נסע, רמי? גדול מדי, גרגורי? בבת-ים
.
אני יודעת ! אצעד יחפה...

רחל הציעה ש"ניו-באלאנס" הן הסוג המומלץ, וצדקה - הרי אני כבר
שנים נועלת להליכות הסיזיפיות שלי במכון הכושר או בפארק הירקון
רק ניו-באלאנס!

והן נהדרות. אוף קלינטון איך עשית את זה להילרי... מסכנה...
צעדנו, רחל, דרורית ואני לקניון-רמת אביב... רבין: היית מאמין
כשהיית צעיר, שבמקום לטייל בהרים ובטבע בני ישראל יעדיפו לטייל
בקניונים ולקנות ולקנות ולקנות?

הקניון היה קרוב מאוד לעבודה כך שגם עם נעלי העקב הלוחצות שלי,
הצלחתי להגיע אליו בעידודן של הספרניות.
מייד חיפשנו ניו-באלנס.

אם לא היה את קלינטון ורבין, בחיים לא הייתי קונה נעליים כל-כך
יקרות, ככה סתם.בקניון רמת-אביב: בלי "הנחת סוף-עונה", בלי 50%
הנחה.
במחיר מלא וגבוה קניתי נעלי ניו-באלאנס נוחות ונהדרות - לכבוד
קלינטון ורבין.
הבנות היו מאושרות... אפילו הצלחנו להצחיק את המוכר הצעיר
והמושך כאשר ביקשנו "הנחה לחיילים משוחררים" - זאת אמת! אמנם
לפני 20 שנה אבל אני עדיין חולמת על שבירת ידיים ורגליים בלבד!
-ללא כדורים חיים. ועידור רבינוביץ, מפלוגה ב' שהיה מקסים
כל-כך, שנהרג בתרגיל בבית-סחור עדיין מופיע לי בחלומות מדבר
איתי ומערער אותי. אז לקלינטון מגיעה הנחה ולי לא? הבחור הצעיר
הוריד לנו 20 שקל שנהיה "מבסוטות", "נו, גם זה כסף" ציינה
בצדק, רחל.

ועכשיו אנחנו צועדות במרץ, שלושתנו עם נעליים נוחות, נהנות
מפינות-חמד רמת-אביביות שלא הכרנו. איזו גינה יפה! ברודצקי,
רידינג, הברון הירש, מוניקה לווינסקי, רגע!  זה לא רחוב.
אני מתחילה: "וואו היא היתה מתחת לשולחן כשהוא קבע פגישות
בטלפון?" רחל מסמיקה. דרורית צוחקת בקול. האדרנלין מההליכה
משתחרר עוד ואני על הגובה עם החברות והנעליים החדשות והעייפות
והדיכאון.

אתן יודעות, אני מפטפטת, "מכירות הסיגרים עלו באותה שנה",
שפרסמו את סיפורם של קלינטון ומוניקה, אני כבר נגעלת מעצמי,
ומערימת הכלים המצחינים המחכה לי בבית, ומהשקרים וההפכפכות של
מנהיגי עולם. ובעיקר, בעיקר מעצמי.

אנו מריחות עצי אקליפטוס. איזו נוסטלגיה! מחנה 80, איזה
אקליפטוסים מרשימים היו שם (שמאל, שמאל, שמאל - ימין - שמאל)
תמיד, בזמן המצעדים בשבילי המחנה, דמיינתי את העצים כצורת נשים
עירומות, עגולות חמוקיים התלויות במהופך, כמעשה פיסול של הטבע
המתעלם מתקנות הצבא, גם רחל הייתה בנח"ל.
שם הכירה את "דני שלה" ועמו היא נמצאת כבר כמעט 30 שנה -
מדהים.

אנו חולפות על פני סמינר הקיבוצים, רחל למדה שם, "איזו
נוסטלגיה".

היה נעים לצעוד במזג-אוויר אידיאלי. "רגע, יש פה אוטובוס
לרמת-גן, הכבישים כבר לא חסומים!" זירזתי את הבנות.

כשנפרדה דרכי מהן, המשכתי דרך גשר נמיר, ירדתי לפארק הירקון
והלכתי בחשכה גמורה לאורכו, עד גשר אבן גבירול, במורד המדרגות,
ולכיוון ארובת רידינג. בסוף הגעתי הביתה...
כן, היא חיכתה לי שם, תמיד שם.
ערימת הכלים המצחינים.
אבל מה?
היו לי נעלי ניו-באלאנס חדשות!