אורנה נכנסה כדי להביא לי את נעלי הבית. שאלה אם אני בסדר. בטח
גם אותה שלחו.
מי קבע שכולם צריכים לצאת ביום שישי בערב? אשמח לצאת בכל יום
אחר, חוץ מיום שישי. פרינציפ. ביום שישי אני רוצה להיות לבד.
בשקט. סוף סוף שקט. בלי הפוסטמות שצורחות בהפסקה, ובלי אלו
שרוצות שאבוא איתן לאיזו מסיבה, כדי להכיר עוד שלושה עבריינים
שמעשנים כמו קטר ואומרים לי שאני כוסית כשהם מסריחים ממרלבורו.
לייט.
אורנה נכנסה עכשיו כדי להביא לי את נעלי הבית, כי ברחתי בצרחות
משולחן ארוחת הערב. תמיד אמרו שיש לי כשרון להרוס, אבל זה כבר
לא מעליב אותי. אין לי זמן להתעסק בשטויות.
אין לי זמן.
זה לא מונע מהם להטיל עלי עוד ועוד משאות, לנכוח בעוד אירועים,
להשתכר בעוד מסיבות. ואחר-כך להרצות על שלמות, כאשר אולם אפוף
קנאה בוהה בי. ירוק.
ולמה?
אני מעדיפה שלא לדעת. לא רוצה לדעת.
רוצה שקט. להיות בבית ולכתוב.
ולחשוב.
לחשוב על הפוסטמות שצורחות בהפסקה, ועל אלו שנהנות עכשיו באיזו
מסיבה, עם שלושה עבריינים שמעשנים כמו קטר ואומרים להן שהן
כוסיות כשהם מסריחים ממרלבורו. לייט.

אבל אני לא חושבת על זה כי זה לא מענין אותי.