בחצר של הבית של ההורים של תמי יש בריכת דגים. דגים גדולים,
כתומים. "דגי זהב", כמו באגדות, אבל לא זהב באמת. כתומים.
שוחים לאט לאט ולפעמים אף פעם לא זזים. אולי אני אכניס את היד
פנימה ואנער אותה במים. אבל הם קרים מדי ולא באמת נראה לי שאני
אכניס יד. אולי הם יפחדו, או ינשכו אותי. המים נראים מוזרים
ומפחידים.

כל הרחבה שבתוכה הבריכה, בנויה מהמון אבנים גדולות ואפורות, גם
המדרכה. וצמחי מים - ירוקים מאוד עם ריח של יותר מדי מים. עלים
שמנים. ושיח אחד שהענפים שלו נראים כמו פגודות. פגודה זו מילה
יפה ועתיקה, ממקום רחוק ומסתורי. נעים לי לנתק את העלים מהגזע,
להחזיק אותו ביד אחת ובשניה למשוך למעלה - ולהפיל את כל העלים
המבריקים והחלקים על הידיים שלי, ואז לפזר אותם על פני המים
ולהיות ילדת מקדש סינית-יפנית, כמו נוריקו-סאן הילדה מיפן, עם
הקימונו והאמבט מהעץ.

הדגים לא זזים. הם מכוסים כבר בכמה שכבות של עלים יבשים  שנשרו
ושכבר נהיו רטובים. והכל צללים - צללים מאוד גדולים מלמעלה,
קצת פסים של שמש, לבנים, מבריקים, כואבים בעניים. וקיר. זה
מוזר כי אנחנו עכשיו באמצע הנגב, בבאר שבע, וקיץ עכשיו. אני לא
שואלת למה כל ההבדל הזה, בין החוץ לפנים, רק מרגישה את הקור
מתחת לרגליים היחפות והלבנות שלי, על האבנים האפורות. השער
הירוק עושה אור מהצד השני - העולם בחוץ. חד, צורב, כואב- נראה
שאין ממש המשך בחוץ. זאת באר שבע. זאת עיר, לא? אבל איפה העיר?
אולי אנחנו ברחוב ממש צדדי שאין בו כמעט בתים? וילדים? ואנשים?
רק כביש שממנו אנחנו מגיעים במכונית בכל פעם, עם מדרכה ושמש
חזקה.

ורק אני פה, לבד בגינה הולכת שמאלה, לחלק שמאחורי חדר השינה
שהיה פעם של תמי, שהוא החלון הראשון, כשהיא עוד גרה פה. (עכשיו
היא כבר לא גרה פה? אז זה כבר לא הבית שלה? היא עדיין הילדה של
שלמה ונינה!). קר לי ברגליים, וגם לא נעים לי המחטים של האורן.
אני מפחדת להיות קרובה מדי לחלונות, אולי אני מציצה למישהו?
אולי הם בפנים ולא רוצים שאני אסתכל, ופנימה נראה חשוך ואני לא
מרגישה שאני רוצה להכנס פנימה. אז במקום אני אכנס לתוך הבית.
ויש ריח מלא ושקצת קשה לנשום, ומלא שטיחים מקיר לקיר. על השטיח
הכתום ליד הטלביזיה, יש בד שחור בצורה של רגליים שהולכות לאן
שהוא, אבל הן לבדן. בסיפור של נינה היא אמרה שהייתה שריפה קטנה
על השטיח, אז היא רקמה מעליה. עכשיו נינה מתה, וגם תמי לא פה.
רק שלמה נשאר.

אבא ואמא במטבח, יושבים ליד השולחן עם ריח חזק של הקפה שהם
שותים. שלמה עומד ליד הכיור ומחזיק קופסת שימורים עם מדבקה
צהובה עליה. עכשיו אני יושבת ליד אמא, וכולנו מקשיבים מאוד
בשקט למה ששלמה מספר לנו, כמו תלמידים טובים.

הוא מספר שזה בטעם וניל והרופא המליץ, כי שום דבר אחר כבר לא
עובר במעיים שלו והקיבה שלו לא יכולה לאכול כבר כלום. " זה
באמת מזכיר וניל", הוא אומר וכל הקול הנמוך שלו והמשקפיים
והשפם והשיערות הלבנות זזים בקצב של נשימה שמנסה להיות מצחיקה.
ואבא ואמא מחייכים ועושים שהם מבינים. וגם אני מחייכת, ולא
מבינה איזה סיפור מספרים פה. אני חושבת שזה עצוב לי כל כך, אבל
אף אחד לא עצוב בפנים. אולי אני לא מבינה, אולי אבא יסביר לי
אחר כך, במכונית.

והנה אני בחדר השינה שלו ושהיה של נינה, וגם החדר חשוך והריח
של המצעים שלהם כבד. תריס סגור, ונצמדת לדלת, לא להכנס ממש
ממש. נראה לי שיש המשך , שיש שירותים בפנים ואני לא אבדוק כי
זה נראה מפחיד מדי, אבל לא רוצה לצאת משם.
"היא כועסת" אבא אומר לשלמה, "שאמרנו לה שנינה חולה בסרטן רק
אחרי שנפטרה. היא לא מסכימה..." ואני שומעת קולות שקטים. אולי
הם צוחקים עלי שאני מתעקשת.

אנחנו נוסעים מפה תיכף, ושלמה מלווה אותנו עד הפתח של הבית, לא
השער. לאן נוסעים מפה? למה באנו בכלל אם לא אמרנו כלום, או
נפרדנו?

ויודעת. יודעת יודעת, שאת שלמה אני לא אראה יותר, כי הבית הזה
יהיה ריק, ומי ישאר בו לשמור על שלמה? רק הדגים, אולי, ובעצם,
שלמה הוא זה שצריך לטפל בהם. והבריכה הזאת, והבית הזה יהיו
לבד, ושלמה לא יהיה יותר.