חצות.
רגלי יוצאות בצורה בטוחה ויציבה מתחת לשמיכות. הולכות בשקט אבל
בחוזקה לכיוון אור קטן. הידיים מגששות בחושך, מחפשות, יודעות
בדיוק מה הן רוצות למצוא. נשימותי קצובות ואני מנסה שלא
להרעיש, שלא יעקבו אחרי. עיני עוד עצומות, ישנות. רק היא ערה,
רוצה, משתוקקת.

משיכה קטנה בידית מגלה אור קטן, שחושף עולם ומלואו. אני מתיישב
על הברכיים והידיים, שכבר מצאו את מה שחיפשו מתחילות לפעול.
הררי האוכל שנמצאים על כל מדף קוראים לי. הידיים עוברות מדף
אחרי מדף חוטפות את מה שהן מוצאות. זוג הידיים פועל במלוא המרץ
כאילו לא יתעייף לעולם. בצורה שיטתית מוציא מהמדף ודוחף את
האוכל לפה. רעשים קטנים ומעצבנים של קופסאות וסירים נפתחים
נשמעים ומתגברים בצורה כפייתית. לא משנה הטעם, לא משנה אם
האוכל קר או חם. הכל, רק להרגיע את התיאבון.

ירקות, יוגורט, ריבה, פחמימות, שוקולד. כמו חזיר, בלי מזלג או
כף, עם הידיים. ביד חופן אורז שנדחף לפה, מהר אך בזהירות, לא
להותיר סימנים על הרצפה. ביד השנייה כמה זיתים, אחר כך פרוסת
עוגה ולבסוף ביצה קשה, שלמה, בבת אחת, לפה.

היד מושטת למדף, מוצאת אפילו לא בודקת וישר לפה. עוד ועוד.
בחיים לא היה לי עוד פה כל כך מלא. המחשבה ריקה, נעולה. רק
להשיג עוד, להרגיע את הקיבה המרשרשת. קצב כל כך מהיר, כאילו
רודפים אחרי. הכפייתיות הזו, שבבוקר תשכח, לא פוסקת.

למרות שהרעב פסק הידיים ממשיכות. כמו חפרפרת שרק בודקת, בידיים
מושטות קדימה, גם שלי מחפשות. אני ממשיך. השיניים חותכות,
לועסות. כמו שורת שומרים עם נשק, לוחצים, קוצצים, הורסים את
האוכל. הטעם בפי מעולם לא היה רע יותר ובכל זאת אין סיבה
לעצור.

אני מתחיל לדמוע. אולי מצער, אולי מתסכול, אולי משום שהפה כבר
מלא ואין מקום לעוד אוכל. מנות גדולות נכנסות ויוצרות תור
ועיכוב. קשה לעכל כל כך הרבה ביחד. המקרר מוזנח לבנתיים, אך
הדלת נשארת פתוחה, שיהיה עוד אור, אבל לא אור גדול מדי. בין
המגרות במטבח אני במצוד אחר חטיפים ומתוקים. רעש העטיפות מגיע
לאוזניי וכמו צלצול מטריד ובלתי פוסק ממשיך להציק.

אחרי שעה או אולי רק כמה דקות שנראו ארוכות הרבה יותר. אני
סוגר את המגירות, לא לפני בדיקה שאכלתי מהכל, שלא פסחתי על אף
מגירה. אני שב למקרר ושותה, הישר מהבקבוק, מיץ מתוק וכתום,
משאיר את הבקבוק כמעט ריק. דלת המקרר נסגרת לבסוף. שוב חושך.
הידיים, הפעם בתנועות איטיות, אין לאן למהר, מחפשות אחר הדרך
לחדר ואחר כך את השמיכה. רק לישון קצת, למחוק את הסיוט, למחוק
את הרעב.

אני שבע.