עכשיו אני אהיה כנה. רציתי לשאול אם אי פעם הרגשתם מה שאני
מרגישה. מעין ירידה מוזרה במצב רוח (בגללו) ואז עצירה. העצירה
הנוראה ביותר שאפשר לדמיין. מעין סטופ כזה בכל תחומי
החיים.סטופ שרק אני מרגישה ושכל השאר לא רואים. והכל ממשיך
כאילו כלום, בלי שום התחשבות במה שקורה ליו ואני צריכה להמשיך
ולחיות, עם סטופ בפנים ופול פליי מבחוץ, להמשיך לחיות ולהיות
חברותית ולהראות טוב אבל בפנים אני לא מסוגלת לזוז. אני תקועה
שם איפושהו במעמקי החלומות. והכל נהנים ומקבלים מה שהם רוצים,
והכל בעצם טוב אבל אני תקועה- כאילו שאני קשורה לעצמי שבפנים.
בחוץ אני זזה ומתקדמת אבל בפנים אני פשוט לא מצליחה לזוז.
כבדות עמוקה שכזאת שמכאיבה ולוחצת על הלב. ואני תוהה למה כולם
מקבלים מה שהם רוצים בלי לסבול. ולמה אני שאף פעם לא ביקשתי-
רק עכשיו פעם אחת ויחידה אני רוצה לקבל בדיוק את מה שאי רוצה,
בלי הנחות או שינויים. בדיוק אותו. כמו שאני רוצה אותו. אבל
אני לא מקבלת. אני לא מקבלת כלום. אולי לא מגיע לי? אולי
אלוהים לא אוהב אותי? סליחה. אני מתחננת למחילה. אם עשיתי דבר
כה גרוע אני מצטערת ממעמקי נשמתי ומבטיחה לא לעשות זאת שוב. קח
את נשמתי, רק אל תעניש אותי בכזו צורה. אני חושבת ש-ה' הוא דבר
אלוהי שמקנא באדם. ובגלל שאין לו את הדבר הנקר הרגש האנושי או
לחילופיןהכאב האנושי הוא רוצה לנסות לחוש אותו- ולכן הוא מכאיב
לנו בני האדם. לנסות לראות מבחוץ איך אנו מרגישים. אין הוא
יודע שכאב אפשר להסתיר ושלא הכל רואים מבחוץ. הוא לעולם לא ידע
ואנו לעולם נסבול. זהו הייתי כנה- עכשיו מה?