טוב שלא שנים עברו.
כבר כמה זמן שאני מתלבטת, עוברת צדדים, מתנענעת הנה והנה,
מחפשת נקודות חשובות - מה יותר, מה פחות - כדאי? לא כדאי.
עושה הכל בשביל להשיג את הטוב ביותר. את האחד. את ה-דבר.
מגיעה לנקודה מסוימת - או שמתייאשת או שמרגישה שהמטרה הושגה
ומנערת את עצמי מלהמשיך לדבוק בה. עייפה אך מרוצה.
מתעלמת. עוצמת את העיניים - או מסיטה את הראש לצד אחר ומפנה גב
בכדי לא להראות שאכפת לי, להיבלע בתוך החברה, לא למצוא את מה
שהיה ברצוני להשיג במשך זמן לא רב, נקלעת לסיבוכים פנימיים
מוזרים.
אחרי חודש או חודשיים, או השעה (!!!), המטרה שדבקתי בה תחילה
רודפת אחריי, ללא מנוח ללא סוף - רודפת ורודפת וכופה את עצמה
עליי. אני נהנית מזה - רוצה את זה באותה מידה אך מעלימה עין,
מאבדת כל רגש - עובדת רק לפי הראש ואומרת לעצמי שהפעם לא אתן
לזה לקרות כמו אז.
פתאום רואה את הפנים שלו שונות, ההבעה שלו שונה, המבט שונה -
כמה רע היה לו בלעדיי. נראה שאז עשיתי לו כל-כך טוב, הוא היה
קורן והיום הוא אפרורי ועצוב. ממש פרח נובל.
הוא מושיט לי את ידו, אני מתעלמת.
הוא קרב, אני מתרחקת.
הוא מדבר ואני שותקת.
הוא הלך שוב ואני יושבת ומצטערת.
מצטערת על כך שאיבדתי אותו שוב, את האהוב. |