אתם מכירים את הקטע הזה שבחורף, כשאתם הולכים לבד ברחוב, אז אם
מבטכם מופנה אל הרגליים, אז אחרי שהנעל יוצאת מהשלולית ומונפת
לעבר הצעד הבא, עפות טיפות קטנות. מעין שאריות של המים. אני
חושבת שבחיים אני מסמלת את הטיפות האלו. או שהן מסמלות אותי.
עצובות כאלו, כאילו שהפרידו אותן מן השלולית. האם משהו הולך
להשתנות? אותו סיפור ישן חרוט על חרס הקלף העצוב של חיי. היכן
אמצא את המנהרה הקדושה בה שוכן החרס- שאוכל לנפצו? לכתוב הכל
מחדש. לשנות את הדברים ולתקן את הטעויות? האם זוהי מלאכתי? האם
הדרך הקשה והמטושטשת הזו מובילה למנהרה? מישהו אמר לי פעם משפט
חכם: "הדבר הכי יפה הוא הדבר הכי מכאיב" . כנראה זוהי הכותרת
החרוטה שם על הקלף. חרוטה לעד.