אני מתקנת ומקלקלת
ומתקנת שוב
ואחרי כל תיקון מחכה שישוב,
הוא או אחר
או אפילו אני
קצת יותר רצינית ובוגרת,
קצת יותר מבינה את הצד השני
קצת פחות מהמרת, נשברת, נסגרת.

בירח מלא של חצות, כשחומות נפרצות,
אני מקימה מחסומים
או גדר שאפשר לעמוד משני עבריה
רק בשביל לקבל חיבוק
לא יותר, לא פחות,
על מנת לתקן נזקים
של התמסרות מלאה וסוררת
של אני האחרת
ועדיין אני,
לא אחר, לא דיבוק.

היום בגירסה משופרת
אני מסוגלת לרצות
באיפוק, בלי לקחת סיכון,
בלי לעוף,
לתקן עוד תיקון
של הגוף.



יוני 2006