יוסל בירשטיין, הסופר, נפטר. הוציאו לאור ספר, אולי ארבע-מאות
עמודים, עם סיפורים שכולם שלו.
רובם התרחשו באוטובוס. או בתחנת האוטובוס.
אם כך, חשבתי לעצמי, זה לא צריך להיות מסובך. לכתוב כמוהו, אני
מתכוונת.
לא למען המחווה, אלא מפני שחשבתי, מכיוון שיוסל בירשטיין נפטר
אין עוד מי שיכתוב את הסיפורים שלו. ומכיוון שהסיפורים שלו
טובים משלי, חבל לדבוק, סתם מתוך עיקשות, באלה שלי.
לכן עליתי על קו שש-עשרה. התיישבתי בספסל האחרון. עניין של
הסתברות: חמישה מושבים רבים יותר משניים. והנה, כבר בתחנה
הקרובה, התיישב לידי גבר צעיר.
"בת כמה את?" שאל
"שלושים וחמש," עניתי.
"נשואה?" שאל.
"רווקה." אמרתי.
"את יודעת," אמר, "הסיכויים שלך להידרס גדולים יותר מהסיכויים
שלך להתחתן."
עלי להודות שהופתעתי.
גם מן המידע, וגם מכך שמצא לנכון למסור אותו דווקא לי.
יכולתי לכתוב על זה סיפור, אבל לא סיפור של יוסל בירשטיין.
ואת הסיפורים שלי אני כבר מכירה.