הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, זה לשחק טאקי. אבל עם תוספות!
אני אוהבת לעצור את כולם, לשנות להם את הכיוון, להכריח אותם
להפוך את הקלפים שלהם מירוק לכחול (המשנה צבע אף פעם לא אכזב
אותי), ואז, כשלאחד מהם נשאר קלף אחרון, אני מלקקת את השפתיים,
זוקפת את החזה בגאווה, משחררת אנחה לאוויר העולם ושולפת את
משנה הכיוון הגדול אל עבר ערימת הקלפים שלהם. אני נשארת עם קלף
אחד- מחייכת חיוך יפה של נצחון-ומעיפה את קלף הג'וקר שלי.
אני מנצחת. אני עוצמת את העיניים ואלפי מולקולות של כח מתחילות
להתחכך אחת בשניה. באורגזמה אינסופית הן נשאבות אל חלל ענק של
עוצמה.
הגוף מתמלא באנרגיות, טעון באלפי פולסים של שכרון חושים.
אני מרצדת בעיני ומחפשת שותפים לנצחון שלי. ההפסד שלהם מחדד את
חושי הציד שלי ואני מפתה אותם למלכודת האולטימטיבית של משחק
אחרון.
"אחרון" "אחרון" זועק אחד מהם.
"לא אמרת אחרון"!!!
בבת אחת, חוקי המשחק (שמחייבים אותי להכריז "אחרון" כאשר יש
בידי קלף אחד בלבד) מתחילים לאגוף אותי. המולקולות של הכח
מאבדות משיווי המשקל ויוצרות הפרדה חד-אגפית. השכרון הופך חד
מימדי ואני מתאמצת להצר את החיוך שבפי .
"אצלינו בחיפה לא צריך להגיד אחרון" (אני אומרת בלחש )
אהה - אומנות המניפולציה. היא בטח תפעל לטובתי - תנוחת הגוף
חייבת להיות מכונסת, העיניים משפילות מבטן וגרוני הפיק גרגור
בלתי מובן של תחנונים.
מזל שהצלחתי למצוא שקר בהספק של שניה לפני שהם ערמו את חפיסת
הקלפים.
אני נאבקת כאן על כל הקופה: על האדום, ירוק, כחול וצהוב. על
משני הכיוון פלוס עצור ועל משנה הצבע.
על הכבוד, על היוקרה, על מי שהם, על מי שאני.
את החוקים אני חייבת ליצור מחדש, או... לפחות להכריז שהם
פועלים בדרך אחרת במקומות שונים.
הם מסתכלים עליי. מסכימים להכריז על נצחון טכני לטובתי.
אני נשענת מותשת על הקיר. מנגבת את אגלי הזיעה שנצטברו בקמטי
המצח.
אני חוזרת על המנטרה "ניצחתי" כדי שלרגע לא אחשוב שיש מציאות
אחרת.

הקלפים החלו נחלקים לקראת המשחק החדש.
משחק של קלפים. משחק של החיים.