כשאנו שוכבים גופך קרוב לגופי אך נפשך רחוקה מתמיד .
שוב מחדש נפער בך אותו הפצע שחשבת, האמנת, קיווית כי הגליד .
את חובקת גופי ורק רוצה להיות חבוקה, אני מחייך חיוך עצוב
לעצמי וחושב:
"יפה היא דמותך הנוגה".

כשאנו שוכבים נדמה שהעולם משתתק אך משהו בך זועק, צועק.
כנראה שרוחך עדיין כועסת על אותם הגברים שניצלו תמימותך.
מנסה בשפתיי להדוף פחדייך ולחשוף יופייך .
כשלשוני מטיילת על שדייך, צווארך ובטנך היא רק מחפשת את הדרך,
אותה הדרך המובילה אל ליבך.  

מגעך מגמד חולשותייך ומעצים את כוחך.
תשוקתך היא אביר המגרש אחרון השדים המסתתרים בנפשך.
אוחזת ידיי כאומרת: "קחני איתך לאן שתלך".
ולפני הפורקן אליי נלחצת ובינינו חום ואור...
משכיחים הם לרגע כי מחר שוב יחזור לו הקור.  

וכשאת גומרת את נעלמת לרגע וחוזרת בזה שבא אחריו.
עינייך מביטות בעיניי והן מבריקות, נוצצות מאורו של כוכב.  
את נשארת עליי, זיעתנו נוטפת,
את עוטפת גופי ושוב לתוכך אותי את אוספת.
ובמגע רווי נחת כשכבר אין מה לומר גופי לוחש לך:  
                                         "אוהב אותך עד סוף
הלילה"
                                              ובדיוק אז
הלילה נגמר.