יושב לי כאן מול המסך, מה בעצם אני רוצה, אני שואל את עצמי.
לתת דרור למחשבות שלי ולשלח אותן כאן על המקלדת במרץ והאצבעות
ממהרות אל האותיות להספיק להדביק את הקצב.
אבל מה אני רוצה להגיד? חשוב לי בכלל שמישהו יקרא את מה
שכתבתי? כן! חשוב לי! אולי יש עוד אנשים שיבינו את השפה שלי.
אנו מסתובבים בין המון אנשים וכל אדם דובר שפה שונה, אתה כל כך
רוצה שמישהו יקלוט את המחשבה שלך ויהנהן בינו לבין עצמו בהבנה
מלאה.
אני רוצה למצוא אנשים שיביטו על אותם דברים קטנים קטנים
ומיוחדים כל כך שמרכיבים את המרקם הזה וירגישו, וירגישו עד כמה
שזה מקסים ויפה ומיוחד ומדהים!
האם כל זה נשמע מתוסבך? האם אני מתוסבך? (כבר אמרו לי שיש לי
רגשי נחיתות) למה? כי אני אומר את האמת העירומה והמבישה שאף
אחד לא מעוניין לשמוע?
אנשים עטופים בשכבות שכבות שהולכות ומתעבות עוד ועוד עם השנים
ופתאום האמת נשלחת אליהם כמו חץ ומצליחה לדקור להם דקירה קלה
על העור הרך, אוי! זה כואב! זה מפחיד! מיד מיד נעטוף חזרה את
הפצע עם תחבושות ואגדים ונשכח ממנו. כן, קשה לקלף את אותן
שכבות ומגננות שצברנו ושנאלצנו להדביק על עצמנו אבל עד מתי?
נהלך כך כל חיינו? המסכה הזו הפכה להיות כבר חלק מפרצופנו שכבר
שכחנו איך אנו נראים. לא עוד!
בואו נתעמת עם האמת. צריך אומץ ללכת נגד הזרם ולפעמים משלמים
את המחיר אבל אין מחיר לכנות שלך עם עצמך, אין מחיר ליכולת
להסתכל פנימה פנימה ולגעת ולהרגיש ולשמוח ולבכות ולהצטער
ולהתאבל ולהשלים ולקבל.
זהו, פרץ המחשבה מתחיל להאט וגם האצבעות התעייפו פתאום ומדלגות
בכבדות על האותיות שבמקלדת.
אולי עכשיו יש מישהו שקורא ומהנהן.