זה היה יום ראשון, יום חדש, תחילת השבוע. החלטתי לקנות מכנסיים
חדשים. אחרי שעה של נסיעה באוטובוס הלחוץ, מרוב אנשים ופקקים,
ואחרי שהבנתי איך הסרדינים מרגישים בקופסה, הגעתי לחנות. לאחר
מספר בדיקות וניסיונות, הצלחתי לבחור מכנס שנראה לי מתאים. זה
היה יום הפוך כזה, אחרי לילה גשום. הלכתי לי לכיוון הבית,
והחלטתי לקצר את הדרך על ידי הליכה דרך הפארק. הכל טוב ויפה
אבל בעודי הולך לי, לא שמתי לב וכבר הייתי שקוע בבוץ. עמוק
בפנים, כולי מטונף וקר. חשבתי שהעניינים לא יכולים להיות יותר
גרועים ממה שהם עכשיו, אלא שלא עבר רגע ואז התחלתי להתעטש.
הצטננתי. "נו טוב" חשבתי לעצמי", כשאגיע הביתה אשב על איזה כוס
תה חם אחרי המקלחת, זה בטוח ישפר את ההרגשה". הגעתי הביתה,
ולתדהמתי הרבה, גיליתי ששכחתי את המפתחות בתוך הבית...

אז עכשיו אני צריך לטפס דרך החלון, שזו משימה לא קטנה בפני
עצמה, ושלא נזכיר את העובדה שזה היה לאור היום ולא חסרים אנשים
בחוץ..
למזלי, היה עץ גדול שתול סמוך לחלון שלי. אם אטפס עליו יהיו לי
חיים קצת יותר קלים, והוא גם יסתיר אותי עם כל העלים שלו. כך
לפחות חשבתי..
אז טיפסתי עליו, או לפחות ניסיתי. הבוץ היה חלקלק ומכיוון שאני
לא איש העכביש או טרזן, נדרשו לי מאמצים רבים עד שהצלחתי לטפס
על הענף הראשון. ובעודי מנסה להמשיך את המסע אל עבר החלון, לא
שמתי לב שאחד הענפים הקטנים נכנס לכיס המכנסיים. פתאום כל
הטיפוס הזה נעשה קשה יותר, משום מה...
"אין בעיה. אם זה קשה יותר סימן שכל מה שאני צריך זה פשוט
לנסות יותר חזק"...
אז לקחתי נשימה עמוקה ו... סוווששש, הלכו המכנסיים..."זהו זה!
אני הולך לשרוף יער שלם בגללך!" גמרתי בליבי. אין יותר צמחים
בבית, אני הולך לקבור את כולם באדמה.

"האקשן לא מפסיק", חשבתי לי, בפנים חמוצות. והוא בהחלט לא
הפסיק... בדיוק לאחר שנקרעו המכנסיים, עברו שם חבורה של ילדים.
בהתחלה הם בהו בי בפה פעור ואישונים רחבים. ואז הגיע הצחוק
המתגלגל, כי אחרי הכל לא כל יום רואים מישהו מלוכלך מבוץ מנסה
לטפס על עץ כשהוא לבוש בתחתונים... אבל זה לא הספיק להם. הצחוק
המתגלגל היה רק ההתחלה. הם החליטו שיהיה הרבה יותר משעשע לבדוק
עד כמה אני יכול לסבול. אז הם ירו עלי חתיכות גומי קשה כזה, עם
המקלע המאולתר שלהם. כמעט החלקתי מהעץ, ניסיתי להתקרב רק עוד
קצת לחלון, כדי שאוכל להגיע למחוז חפצי. אבל אז אחד מהזאטוטים
קרא לעוד חבר'ה וכולם עשו עליי חינגה... ואם זה לא מספיק, הם
גם הביאו מצלמה. אבל הכי מעצבן היה כאשר אחד מהם סנוור אותי עם
מראה... זה היה בלתי אפשרי ככה. "ילדים", רטנתי בתוכי: "עכשיו
יש לי סיבה טובה למה לא להביא ילדים לעולם". כמעט הגעתי לחלון
ואז אני שומע מישהו יוצא מהבניין, לא אחר מאשר אבא שלי."מה זה
כל הרעש הזה?! הוא צועק על חבורת החבלנים. וכאילו שזה לא
מספיק, הוא קלט פתאום אותי על העץ בתחתונים. "מה אתה עושה
שם?". ואני, נבוך כמו שמעולם לא הייתי, מגמגם בקושי  "ש...
שכחתי אממ...". וכבר לא ידעתי איך להמשיך. ירדתי מהעץ ועליתי
הביתה. "מחר יש לך תור לרופא שיניים", אבא הזכיר לי. כאילו שרק
זה היה חסר לי עכשיו.

למחרת הלכתי לרופא השיניים. הוא אמר שהוא הולך לעשות לי שתי
סתימות. אבל לפני שאני ממשיך לספר, אני רוצה רק להקדים ולומר,
לכל מי שאף פעם לא "ביקר" אצל רופא שיניים, אני כבר אומר
ומזהיר - אל תמהרו!
תבינו, כל הכאבים שבעולם, יהיו איזה שרק יהיו, לא משתווים לכאב
של סתימות בשיניים. הכאב הזה מעלה את כל הרף של הכאבים למושגים
חדשים. אין דבר כואב יותר מזה. כשמרגישים את הכאב הזה, פתאום
שוכחים את כל העולם. פתאום כל החיים של האדם עוברים לנגד עיניו
והוא חושב לעצמו: "אלוהים אדירים, רק תעשה שזה יגמר כבר, אני
מבטיח ללכת לבית כנסת בשבת, בבקשה רק תוציא אותי מכאן"...
באותו ביקור, כל הצרות שלי נשכחו ממני, הן נראו כל כך קטנות
וחסרות כל משמעות לעומת הכאבים שהרגשתי אצל הרופא שיניים.
לדעתי הוא בהחלט יכול לקבל את התואר - "רופא" אבל לא בהקשר
לשיניים אלא לכל השאר...
ואחרי הטיפול, כל הפה מנופח ובקושי אפשר לדבר. שלא לדבר על
אוכל, שבכלל שכחתי מהמושג הזה למשך כל היום.

אחרי שבוע טראומתי מהשיניים, שבוע שכמעט ולא אכלתי כלום, לא
בגלל כאב השיניים, אלא פשוט בגלל הטראומה שהייתה לי מהיומיים
הראשונים, חבר שלי מתקשר אליי ואומר לי שהוא לומד משפטים.
"יפה, אז מה בדיוק אתה לומד שמה?"
"אני כרגע בדיני ממונות וכאלו". "אתה יכול לתת לי איזו דוגמה
על מה שאתה לומד?". אז הוא אמר: "אנחנו לומדים עכשיו על מקרה
מאוד מסובך. נערה בת 17 שעברה לגור עם 7 גמדים". "נו ומה כל כך
מסובך פה?", אני שואל. "מה נראה לך שיקרה, כשנערה אחת גרה עם 7
גמדים שהאנשים היחידים שהם ראו במשך כל החיים שלהם זה רק אחד
את השני?... היא נכנסה להריון ולא יודעים מי האבא... אז יש
בעיה כי עכשיו היא רוצה לעזוב והם לא רוצים לשלם לה מזונות".
"נשמע לי מוכר הסיפור הזה", אמרתי. "איפה אתה חי? זה מפורסם
בכל החדשות".

אני כבר לא יודע איפה באמת אני חי. לפעמים החיים כל כך קשים
ומתסכלים שכבר נמאס לי מהם. אני תקוע בלי מכנסיים ובלי שום קשר
למציאות. לפעמים בא לי רק למות. אבל אז אני חושב לעצמי: "רגע,
הרי כולנו בסוף מתים. אז זה לא שהמוות יכול לעזור לי במשהו...
אני ממילא אמות".
אז אמנם עכשיו אני חי בבאסה, בלי חשק לאכול, לשתות או לחיות,
אבל לפחות הבנתי שאין לי לאן למהר, כי אחרי הכל גם המוות הוא
חלק מהחיים...