האלון הזקן היה נטוע בקצה היער מאות רבות של שנים. הוא ראה
בצעירותו נוודים עניים נמלטים מפני האש והחרב. הוא ראה כפרים
נבנים וננטשים על הגבעה שממול לשדה הירוק. מאות פעמים הוא פיזר
את עליו כמצע רך לאהבות אסורות. ענפים צעירים הוא נתן בלי שמחה
לבניית גשרים וביצורים. לא כל בדיו שרדו את כבשני רכבת העמק
התורכית אבל בכל זאת הוא הצליח לטפס ולגבוה בין שנות הבצורת
לבין המלחמות.
האלון היה בית ליצורים רבים. הוא ידע שחלקם היו נחמדים יותר
וחלקם פחות. הוא כבר לא לקח ללב. הוא ידע שכל החיות נודדות,
מזדקנות או נטרפות  בין כה וכה כל כמה שנים. הוא ראה איך אותו
ענף יכול לשמש היטיב קן חמים של ציפורי שיר חמודות או מתלה
לנחיל רוחש של  צרעות עוקצניות. הוא למד להסתכל על כל החיות
שגרו אצלו באהבה. לפעמים הוא יצר איתם קשר כזה או אחר ולפעמים
הוא סתם התבונן בהן בשלווה.

אל הענף הגבוה הגיע ביום שמש כחול סנאי צעיר, שחור ועצבני.
בכל בוקר עם זריחת החמה, הרים הסנאי את זנבו הגדול וירד
במהירות למטה לראות אלו מתנות השאיר לו העץ הזקן. האלון היה
מוכר בכל היער כעץ נדיב. הוא אהב לתת מבלוטיו היפים לכל
היצורים. הוא האמין בוודאות שרק בעזרת נתינה מלב פתוח יפיצו
החיות את ילדיו  לגבעות צחיחות שזקוקות עד מאוד לצל האלונים.

בלילה הראשון האלון השאיר לסנאי בלוט גדול לרגלי הגזע. הסנאי
אסף את המתנה בזריזות עם שחר. לא היה לסנאי זמן להכרת תודה.
בקפיצה קטנה הוא אסף את הבלוט ורץ אל צמרת העץ. בלילות הבאים
האלון השיר שני בלוטים. הסנאי דחף את הראשון למעמקי פיו, אחז
בשיניו את השני ורץ לעבר הצמרת. בלילה הבא האלון השאיר לרגלי
העץ שלושה בלוטים. הסנאי דחף לפיו שניים מהם, אחד בכל לחי, לקח
את השלישי וטיפס במתינות לצמרת העץ. בלילה שלאחר מכן האלון
השאיר ארבעה בלוטים, גם איתם הסנאי הסתדר.
לבסוף, בליל ירח מלא, זרק האלון חמישה בלוטים למרגלות העץ.
הסנאי הכניס לפיו בקלות את השניים הראשונים, דחף עוד קצת את
השלישי, דחק בכוח את הרביעי ורק במאמץ עילאי הצליח לאחוז
בשיניו את הבלוט האחרון. האלון הביט מחויך איך הסנאי הקטן מנסה
לטפס לאט לאט לעבר צמרת העץ. האלון לא התפלא בכלל כשהטיפוס
הסתיים בטרגדיה קטנה. הסנאי נתקל במקרה, או אולי לא במקרה,
בזלזל יבש שצמח על אחד הענפים. הוא מעד קלות, ובאינסטינקט של
רגע שמר על שיווי המשקל בעודו משחרר את כל חמשת הבלוטים לעבר
העשב הגבוה שלושים מטר מתחתיו.

"למה שלא תאסוף את הבלוטים אחד אחד?", שאל האלון את הסנאי.
"מה אתה משוגע?" אמר הסנאי במהירות ובכעס. "הרי עד שארד מהעץ
לסיבוב נוסף מישהו אחר בוודאי ימצא את הבלוטים שלי ויגנוב
אותם."
"אז מה, עדיין כדאי לך להסתכן בליפול מהעץ ולאבד את כל
הבלוטים?"  צחק האלון בפליאה.
"ככה אני", ענה הסנאי. "אני חייה שהולכת עד הסוף, אין אצלי
חוכמות. אצלי, זה הכול או לא כלום."

"הכול או לא כלום", אמר האלון בלחש. "זה עקרון מאוד מטופש. זו
דרך שרק מביאה אותך לכעס ותסכול. פשוט, כי ברוב הפעמים שאתה
מבקש מהיקום "הכול או לא כלום", היקום לא רוצה יכול לך "הכל",
ולכן את נשאר עם ה "לא כלום". לעומת זאת אם תיקח רק את מה שאתה
יכול לשאת בקלות תמצא לבסוף שבעצם קיבלת "הכול". לא, צחק
האלון, לא את "הכול" במובן החומרי של הדברים, כי ברור בעצם
תשאיר די הרבה לאחרים, אבל תגלה שקיבלת את כל האושר והסיפוק
שדרושים לך.

הסנאי לא קיבל את דברי העץ הנדיב. הוא המשיך לחפש דרכים לאסוף
את כל הבלוטים שנערמו בתחתית העץ. בכל פעם שהוא כשל הוא הפך
למריר יותר וכעס על כולם ובעיקר על עצמו. לבסוף הוא נאלץ לעזוב
את העץ הנדיב. הוא מצא את מקומו על עץ אחר, כחוש וזועף, עץ
שבקושי נתן לפעמים בלוט או שניים. מעט מספיק כך שהסנאי יוכל
להלחם על כולם ללא קושי.

"לאכול כל העוגה", נאנח פעם עובר אורח, "אפשר רק אם העוגה
מספיק קטנה"