הסתיו כמו הסתיו הוא נצחי בלב ואין בו שפע
העצים קירחים השמש חיוורת,
דלות של זיכרון וציפייה ואין כלום באמצע.
זו הקלות, הקלות הבלתי נסבלת
שחוצה בינינו מדרגות שמובילות את הדרך;
היא יפה. אני מכוערת. והוא והוא והוא
פנים בלי שמות
כולם בנבחרת כזו או אחרת.

אני מחכה לאביב והוא מאחר להגיע.
אני עושה אותו אביב והוא מגיע -
מציף את הראש בדמויות גבריות
לרוב הן גבוהות, מעשנות, וחצי מגולחות.
יש במה ויש הצגה ואת קו הסיום כבר חציתי;
אני כותבת שירים ולא מחזות.
יסלח לי ביאליק אבל משורר לאומי?
הרבים מדברים מילים שאינן יפות. מדי יום, כמו היום
טקסט פוליטי נשמע רק בצעקות.
לא במילים,
לא בהברות.

הבחור שבראש נבחר הלילה בקפידה,
מתוך סטוק שלם של אפשרויות
אני בוחרת לומר לו: כשתשמע את שיר הפירמידה תבין שכדאי למות.
זו לא תרבות או יופי או נחת,
זו בחירה.

הוא משיב: גם שם לא תרגישי שייכת.




אפריל 07'