אתם שומרים שבת כהלכה.
מניחים תפילין כל בוקר ומתפללים עם כול הכוונה שבעולם.
בערב שבת אנחנו יושבים ביחד לצד השולחן הגדול גדול שלנו,
עוטפים אותו במפה לבנה, אוכלים אוכל טפל מפלטות, שוטים תירוש,
פותחים חלה כשרה ביחד ובוכים כשנגמר.

בימי חול אנו מתאספים, ביחד, ללמוד גמרה, הרב קוק, שי עגנון,
פרשת השבוע, מדרשי אגדה ועוד.
את רוב הזמן אנו מבלים ביחד, שומרים כשרות ומכבדים חילון.
לרוב החילונים אתם מעבירים הרגשה של: "הם חלשים רוחנית, אבל
בואו נתמוך בהם, נעזור להם להרגיש את יהוה. הם בכול זאת חלק
מישראל" ותנחשו מה? זה עובד, אנו באמת מרגישים את יהוה. מן
הרגשה מדגדגת כזו באצבעות של הרגליים, מזכירה קצת את הרגשתה של
לשון רעבתנית השועטת במעלה הגפיים מאיימת לחטוא את החטא הגדול
מכול.
חלקנו חוזרים בתשובה, וחלקנו פשוט מאמינים איך שבא לנו.
אבל אתם תמיד הדוגמה הנכונה, הדוגמה הנכונה לעבודת האל.
"הכול בתורה" אתם אומרים, ונכון, הכול בתורה. (ובמשנה,
ובגמרה)

ושקט

הרמוניה ישראלית כזו מרחפת באויר הקיבוץ הדתי שלנו.
וכל תקלה קטנה נפתרת ע"י החוק הישראלי או החוק היהודי.
כשמעשנים סמים קוראים למשטרה, וכשמחללים כשרות במטבח המשותף
הולכים ביחד, יד ביד, למקווה להיטהר.
אבל איך מטפלים במקרה שבו שוכב אחד מחברי הקיבוץ עם ילד אחר?

עכשיו, כששנינו טהורים כל כך, נקיים מכול חטא שבעולם, מכל
טמואה שלא תבוא, תרימו אבנים בידים הטהורות שלכם, בדיוק כמו
שכתוב לנו בתורה, ותסכלו אותי כאילו אין מחר.
החוק הדתי אומר שככה חייבים לעשות. הדת שאתם כל כך אוהבים
לשמור על כל חוקיה אומרת  שצריך לסכול את אחד מחברי הקבוצה
באבנים, לרצוח אותו. אז הנה אני, כולי לפניכם, בחולצה לבנה
ומגפיים שחורות, כולי לפניכם, ומה תעשו?