שעתיים שלמות עמדתי וחיכיתי לו, לעזאזל. לרגע אחד הוא אפילו לא
חשב על מה שעובר עליי באותו הזמן. שעתיים שלמות הוא לא חשב על
להתקשר אליי, להגיד לי שהוא לא יגיע, שאני לא אחכה לו סתם.
שעתיים שלמות בזבזתי בציפייה לרגע שלעולם לא יבוא, כי הרצון
והכמיהה אליו עברו כמו הזמן שהוא בזבז בבית, חולה. אז מה אם
הוא השתעל כמו מטורף, שהיו לו ארבעים מעלות חום, אז מה? לי היו
שלושים ושבע ועדיין הגעתי! שבע שנים חיכיתי לרגע הזה שיבוא
ועכשיו הוא מחליט לדחות אותו לנצח! זה אפילו יותר ממה שיעקב
עשה בשביל רחל, ואני לא מוכנה לזה! אני לא אמשיך לבזבז את
החיים שלי בציפייה כמו שעברו עליי השעתיים האחרונות. אני לא
אזרוק לו יותר אבנים על החלון ואחכה שהוא יתעורר ויצעק לי
ללכת. אני לא אחנה את האופניים שלי שעות מול הבית שלו, מחכה
שהוא יצא ואז אצטרך לרדוף אחריו לבית הספר. זהו, נגמר.
מהנשף הבריז לי, החצוף המוגבל. מהנשף שחיכיתי לו שבע שנים
שלמות, לעזאזל!
אני גמרתי איתו, יותר הוא לא יראה אותי בחיים.

זהו, נגמר...


טוב, אולי רק ללכת להיפרד, להגיד לו שככה אי אפשר...


אולי...

טוב.


05.03.06