"בואי, נו", אמרתי לשירלי.
"אבל אני בכלל לא אוהבת סביח", השיבה.
"זה לא הסביח, זה ה-SHOW שאת חייבת לראות", עניתי.
"עזוב אותי משטויות, נו. מה מעניין אותי איזה אהבל שמוכר
למחייתו סביח ומדבר על כדורגל כל היום ?" המשיכה.
"זאת הגדולה של עובד", עניתי, "שהכל סובב סביב הכדורגל".
"לבצל, לחמס, לטחן, לבצבץ... שגעת אותי עם הקשקושים שלו", היא
השיבה.
"פעם אחת תנסי, לא תרצי להפסיק", אמרתי.
והיא עשתה את טעות חייה והסכימה.
הגענו לרח' סירקין בגבעתיים, ממש שני מטר מ"ככר נח", וראינו את
התור הארוך שהשתרך אצל עובד בסביח.
"עזוב, בוא נחזור", התייאשה שירלי.
"נראה לך? הגענו עד כאן ולא נאכל מנה?", השבתי.
"זה תור יותר ארוך ממה שהיה בכניסה לאייפל בפריז!", התעצבנה
שירלי.
"תגידי, את בסדר? את משווה את האייפל לסביח של עובד?", עכשיו
ממש התעצבנתי.
אחרי עשר דקות תמימות הגיע התור שלנו.
"ברוכה הבאה לגיזרה", קידם עובד את פניה של אשתי.
"תעשה לי טובה, אני לא רוצה בלבולי שכל בפיתה, כי אני לא אוהבת
חציל וביצה", פסקה שירלי בהחלטיות.
עובד נרתע לאחור, כאילו נפלו עליו השמיים.
"אז מה לשים לך בפיתה?", תמה עובד.
"פיתה? לא. אסור לי להכניס לקיבה גלוטן. אין אפשרות בלי
פיתה?", שאלה שירלי.
"שאני אבין, את רוצה סביח, בלי חציל, בלי ביצה ולא בתוך
פיתה?", שאל עובד.
"אה ! גם בלי עגבנייה...", נזכרה אשתי להוסיף לרשימה.
עובד לקח מלפפון ירוק שטוף והגיש אותו לאשתי.
"בבקשה", אמר.
שירלי פזרה מעט מלח מעל המלפפון, נתנה ביס ואמרה לי: "אתה יודע
מה? זו באמת המנה הטובה ביקום..." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.