כל חיי גרתי בעיר הזו, אבל לפני חצי שנה עברתי לשכונה חדשה.
הכרתי שם חברים חדשים וגם אותו. הייתי רואה אותו בכל פעם
שהייתי פוגשת את השאר. הוא היה חבר טוב של הסוס ושל השועל. הוא
תמיד היה שם אבל רק בזמן האחרון שמתי לב אליו, אליו ואל המיאו
שלו.
הוא תמיד היה יושב שם על הגדר וצוחק עם השועל. אני אהבתי להיות
עם הנמר ועם החיפושית, היינו מין שלישיה כזו הנמר החיפושית
והכלבה.

באחד מהלילות הקרים יותר שבילינו בחוף ניהיה לי קר. אז הוא עטף
אותי בחיבוק חם ואוהב. הייתי מופתעת. המשיכה בינינו התגברה
מיום ליום, מרגע לרגע, מדקה לדקה. ורגע לפני שחשבתי שזהו זה,
שהוא שלי, הבאתי את הנחש - חברתי משכבר הימים - שתראה אותו
ותיתן ביקורת עליו. אבל היא כמו כל נחשה מסוגה, פיתתה אותו
וגרמה לו לזנוח אותי. אז נכון שבאמת לא קרה ביניהם, אבל אני
הרגשתי מושפלת.
הייתי צריכה חיבוק ונשיקה. רציתי לקבל אהבה ממישהו, וברגע של
חולשה פניתי אל האייל. האייל נתן לי הרגשה של אהבה, אותה הרגשה
שכה הייתי זקוקה לה.

ערב אחד יצאנו לרקוד. האווירה היתה מחשמלת. חודשיים עברו מאז
הפרידה שלי מהאייל, חודש וחצי היינו ביחד ולא הרגשתי שאני
מצליחה להתאהב בו, אז נפרדתי ממנו הוא הבין. ניגשתי לבר בכדי
לשתות משהו וגם בשביל לפלרטט עם הנשר ששימש כברמן. הזמנתי
מרטיני, ובעודי שותה הרגשתי עיניים ננעצות לי בגב. הסתובבתי,
ולהפתעתי החתול עמד והסתכל עלי. מבטנו נפגשו ושמעתי את שפתיי
לוחשות לי בקול אוהב: "מיאו".
וכאילו היינו בעולם משלנו התחלנו להתנשק כמו זוג כלבלבים
מאוהב. זה היה לילה חלומי.

ביום שבא למחרת נפגשנו שוב כולם אצל הלביאה והכל נעלם כאילו לא
היה זה הוא. שכח את כל מה שהיה שם אתמול בלילה, את האווירה
שהיתה, את החמימות ההיא שהתפשטה בבטן.
לאחר שלא החליף איתי מילה זקפתי את זנבי והתרחקתי משם בעודי
דואגת לשמור על פרוותי הבהירה נקייה.
בעודי מנסה לנצור את דמעותיי בפנים נתקלתי במהלך שיטוטי ברחוב
באייל. 'רק שלא יראה אותי' התפללתי בליבי. תפילותיי לא נענו,
הוא הבחין בי. "היי את", קרא לי. הסתובבתי ובחנתי אותו. הוא
התייפה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. עיניו החומות הביטו בי.
"היי", עניתי "מה שלומך?". "מעולה", ענה, "אבל את נראית לי לא
משהו בכלל... קרה משהו?". "לא", שיקרתי... מה אגיד לו? שאני
שבורת לב? שמצאתי לו תחליף שניצל אותי?

לילה אחד חלמתי על האייל חלום יפה וממושך. חלום שבו אנחנו
ביחד. סיפרתי עליו לחתול, על כל החלום עם כל הפרטים הקטנים,
והוא בתגובה נעלב. כעסתי עליו, זה לא שיש בינינו משהו מוגדר,
ואני לא שולטת על החלומות שלי.

לתמנון היתה יומולדת. הוא ערך מסיבה בביתו. התמנון היה ידוע
במסיבות הריקודים המעולות שערך. אך הפעם הוא שינה את אופי
המסיבה, "מסיבת פיג'מות" אמר ולא הוסיף מילה. ביום הולדתו
הגעתי לביתו מצוידת במתנה ושק שינה. לאחר הסרט ולקראת שעות
הקטנות יותר של הלילה התחלנו לשחק 'אמת או חובה'. האווירה
להטה. לפנות בוקר החלטנו ללכת לישון. "יש לך מקום גם בשבילי?"
שאלתי את החתול "בוודאי" ענה. נכנסתי איתו לתוך השק שינה.
התחלנו להתנשק ולהתמזמז. "מיאו..." הוא לחש לי באוזן. מחוגי
השעון המשיכו לנוע ואיתם גם התגברה העייפות. וכך נרדמנו
מחובקים אחד בזרועות השני. בבוקר התעוררתי לקולו שאמר "קומי,
אני רוצה לקפל את השק שינה!" קמתי בחוסר חשק מוחלט והתקרבתי
אליו לאחל לו בוקר טוב ולתת לו נשיקה. אך הוא לא שם לב אליי,
והזיז אותי הצידה.
שמעתי את ליבי נשבר לאלפי רסיסים קטנים. הבכי החל לבצבץ מתוך
עיניי. הסתובבתי ארזתי את דבריי איחלתי לתמנון יומולדת שמח
וברחתי לדולפינה. לדולפינה שלי, היא חיבקה אותי ויעצה לי ללכת
לדבר איתו. סירבתי, פחדתי להראות מטומטמת בפניו. אז שתקתי.


הרעיון של מסיבת שינה החל להתחבב עלינו אז החלטנו לערוך אחת
נוספת בבית של הצביה. לקראת הלילה הגיע הרגע שכה חששתי ממנו.
החתול החל להתקרב אליי ואסף אותי לתוכו. 'את לא בובה והוא לא
יכול לשחק בך!' הדהדו בראשי מילותיה החכמות של הדולפינה. "לא"
אמרתי והורדתי את ידיו מגבי, "מה?" הוא שאל בהפתעה. "אני לא
מוכנה שנעשה משהו לפניי שנגדיר את היחסים בנינו" אמרתי. "מה?!"
הוא שאל שנית "אני לא בובה ואני לא מוכנה שתשחק בי" ציטטתי את
מילותיה של הדולפינה. "מיאו..." גירגר ושוב ניסה לחבק אותי.
"די!" אמרתי. "מה יש לך?! את ילדה קטנה?!" "לא" עניתי "אני לא
ילדה קטנה ובגלל זה אני לא מוכנה שישחקו בי" הוא התקרב אליי
עוטף אותי בחיבוק ולוחש לתוך אוזני "נו, את הרי יודעת שאת
נהנית מזה. מיאו... בואי תהני גם הלילה... מיאו" הוא החל לנשק
את צווארי והרגשתי שאני נמסה בין ידיו ושאין לי כוח להתנגד.
לרגע עלתה אל מול עייני דמותה של הדולפינה ולוחשת לי 'אל תעשי
את זה, אל תשברי, היי חזקה' ובתיאום מושלם הוא מניח לי יד על
הלב, ואני שומעת אותו נשבר. זה מספיק לי "די" אני שומעת את
עצמי אומרת, אני מסתובבת והולכת משם שומעות אותו קורא אחריי
מיאו. אני יוצאת מביתה של הצביה ומתרחקת. הולכת. נותנת לרגליי
להוביל אותי. אני משוטטת ברחובותיה של העיר. אני מאבדת את
תחושת הזמן עד שלפתע אני מבינה מה אני באמת צריכה.
אני חוזרת הביתה דוחפת בלוק ציור וכמה בגדים לתוך תיק קטן
לוקחת כמה שטרות מהארנק של אבא ויוצאת. אני מתקדמת לכיוון
התחנה המרכזית. אולי יש אוטובוס לדרום... כן! יש! אני ממהרת
לקנות כרטיס ועולה עליו.
במהלך הנסיעה אני מפקירה את ראשי למחשבות. נותנת חופש להכול.
באישון לילה אני מגיעה לעיירה קטנה, ניגשת למוטל ושוכרת חדר.
כשאני שוכבת במיטה אני חושבת עליו. על כמה אני לא בטוחה בעצמי
כרגע וחושבת שאולי טעיתי. אך מנגד עולות פנייה של הדולפינה
בפעם השניה הלילה ומסבירים לי שמעשיי היו נכונים.

בבוקר אני לוקחת בלוק ציור וקופסת צבעים ויורדת מהחדר "בוקר
טוב" מברך אותי פקיד הקבלה 'בוקר טוב?' אני תוהה... אני יוצאת
מהמוטל לכיוון המדבר. אין לי שעון אז אני לא יודעת כמה אני זמן
אני הולכת  בסוף אני מוצאת נקודה טובה ומתיישבת על סלע נחמד,
ומתחילה לצייר אותו.
אני מציירת אותו עם כל הפרטים הקטנים ותוך כדי הציור מתחילות
לזלוג לי דמעות על הלחיים שמגיעות לדף ומטשטשות את הקווים
העדינים שציירתי. אני מסתכלת על הציור ורואה שהחתול נראה בו
עקום, מטושטש. אולי הוא כל הזמן היה כזה ואני פשוט לא שמתי לב
עולה בראשי המחשבה.
אני מרימה את עייני למדבר השקט ומפלחת את הדממה כשאני מגרגרת
"מיאו".