כשסוף סוף הואלתי בטובי לעזוב את חדרי לטובת חלקי הבית האחרים
יצאתי אל הסלון המואר באור מלאכותי של מנורה, צהוב כזה, שנותן
לך תחושה של בית. אמא שלי עשתה משהו במטבח, אבא שלי היה עסוק
ברכישה חשובה באחד מאתרי המכירות באינטרנט, שוב עושה טובות
לאנשים מעוטי היכולת בשימוש באינטרנט, לא שהוא כזה ספץ.
יום שבת, אמצע החורף. פה ביטבתה זה לא כל-כך נורא כמו בצפון,
ובצפון באמת רע. טוב נו, יחסית אלינו כל דבר הוא בעצם צפון.
החורף עושה לנו טובה אם הוא בכלל מגיע. זה כמו לחלק את תקציב
המדינה:
השכבות העליונות (הצפון) ואנשי המפתח (ירושלים והסביבה) מקבלים
הכי הרבה, וככל שזה יורד למטה (משמע - דרומה) נשאר ופחות ופחות
לחלק לשכבות הנמוכות (שזה אנחנו) אם בכלל נשאר.
הבטתי בטלוויזיה הדולקת. ערוץ 2. גשמים מציפים את איילון.
לפעמים יוצא לי לחשוב שעם כל הריחוק הזה, עם האוכלוסיה הדלילה
והשעמום שגדל יותר טוב מירק לפרות בקו-נוע עדיף על הפקקים של
תושבי המרכז. עדיף לבזבז זמן פנוי על שטויות מאשר לאבד זמן
פנוי לא?
החלטתי לצאת החוצה, באמת שלא היה לי מה לעשות. יצאתי אל פתח
הבית ואל הצמחייה שמקדמת כל מבקר שבא לבית משפחת ויס. השמיים
היו אפורים. אנשים אומרים שאפור זה מדכא. בכלל לא, לפחות לא
אותי. השמיים האפורים מרגיעים אותי, לא כמו השמיים הכחולים
המשעממים, זה פשוט עושה לי טוב על הנשמה, כל האפור הזה. מזג
האוויר היה נעים, לא חם ולא קר, כאילו גם הרוח עצרה מלכת. פשוט
מזג אוויר נעים שטוב לכל אחד. לרגע ריחמתי על האנשים שישנים
עדיין את שנת אחה"צ שלהם בבתיהם אחרי שבוע מפרך. זה פשוט מזג
האוויר המושלם. אני לא בן אדם מאמין, אבל פשוט הודתי, למשהו,
שיצא לי לצאת החוצה ולנצל את השמיים האפורים, השבילים הריקים
והמדשאות הירוקות, וודאי את פינות החמד בקיבוץ שרק אני מכיר.
בלי יותר מידי דיחוי נכנסתי לביתי ותוך פחות מחצי דקה חזרתי עם
ה"מונטנה" שלי החוצה, ועמדתי במקומי, שואף את האוויר שעצר מלכת
וחושב לאן אני צריך ללכת קודם. נכון, יכולתי לשבת במקום אחד
ונגן מאיר אריאל עד שאני אכנס למצב שכלי שמתאים יותר לאנשים
שצורכים קנביס בקביעות, אבל העדפתי לתמרן בין כל מיני מקומות.
ישר חשבתי על הגבעה שלי. טוב היא לא שלי, זו פשוט גבעה ליד
מאגר המים. גיליתי את המקום הזה לראשונה כשאני ועוד כמה אנשים
עשינו לילה לבן בחברת הילדים. בערך בחמש בבוקר הבנתי שאין לי
מה לעשת עם עצמי, והחלטתי ללכת לאיזה שהוא מקום לתפוס את
השקיעה ראשון, חצי שעה לפני הזמן. הייתי כמובן חצי מסטול
מעייפות אחרי לילה ללא שינה כשעליתי על הכביש העוקף והתחלתי
ללכת. מהר מאוד עליתי על ההתפלגות למאגר המים ומשם רגליי
היחפות עלו על סלעים קטנים שהשאירו חותמת לכמה ימים. המשכתי
לעלות עד שהגעתי ל"פסגה", עד כמה שאפשר לקרוא לזה ככה. השמיים
כבר קצת התבהרו עם האור העתיד לעלות, הקיבוץ דומם, חוץ מציוצי
ציפורים שנותנים למקום אווירה של סרט מצויר. אורות עמומים של
פנסים מאירים את הקיבוץ. זה היה המראה היפה ביותר שאי פעם
ראיתי, באמת.
אז לשם עליתי. בדרך המוכרת לי כל-כך עשיתי את דרכי ל"פסגת"
הגבעה, שם התיישבתי עם הגיטרה ביד. נשאתי את עיניי אל הנוף
שנפרש מולי עוד פעם אחת:
המדבר, הקיבוץ השקט, כביש הערבה, השדות הירוקים של הקיבוץ. ואז
התחלתי לנגן. לא ידעתי מה יוצא לי, פשוט הרשיתי לאצבעות שלי
לזרום עם הגריף והמיתרים, לא במפתיע יצא לי משהו של מאיר
אריאל. "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", השיר הראשון שלמדתי
בגיטרה, לבד. זה שיר שאני נורא אוהב, אין לי מושג למה. אולי
בגלל הטקסט הגאוני, אולי בגלל הלחן הפשוט והקליל. התחלתי לשיר.
לא ממש היה אכפת לי להעיר מישהו. בחברה רקובה כמו בקיבוץ שלי,
אם חבר קיבוץ מבוגר יתעורר בגלל שאני שר, אבל שר מאיר אריאל,
הוא ייתן לי צל"ש ולא סטירה מצלצלת. המשכתי באופן טבעי ל"נשל
הנחש". לפעמים השיר הזה גורם לי לתהות על החיים שלי:

"ואבא תמיד אומר
תעזבהו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור"

אבל באמת לא פעם אמר לי משפט דומה. את השיר אני מכיר מילדות.
כשהמצב בלימודים הידרדר השיר הזה גרם לי להבין שאם אני מקל ראש
אני אפול, כי העגלה נוסעת, ולא תמיד אתה יכול להשיג אותה
בריצה, אפילו בספרינט שיגבה ממך כל טיפת אנדרנלין. חייכתי
לעצמי, עכשיו הכל בסדר.
האצבעות שלי בחרו להכניס אותי למצב רגשי עם שיר של אפרים שמיר.
מין תרגיל מלוכלך שקורה לי הרבה בלי שאני מודע אליו. התחלתי
לנגן את "ערב של יום בהיר". איך שהוא, זה השיר שהכי מדבר אליי
בתקופה הזו. היה לי קשר רומנטי כושל, והעתיד שלי בנושאי אהבה
לא נראה כל-כך מזהיר. כשהגעתי לפזמון ידעתי שהעיניים שלי
נוצצות. כל מילה ששרתי נכנסה עמוק לתוך התודעה שלי וחרטה עמוק
יותר את המשמעות במוחי:

"יש אחת שמחכה לי
היא תאיר לי את פני
היא תצבע לי את הקשת
ותדליק לי את חיי"

אולי גם לי, אפילו לי, יש אחת שמחכה לי. בטוח לא בקיבוץ,
בקיבוץ אני לא רוצה אף אחת, אבל אי שם, אולי מישהי כן תצליח
להתרגל אליי כל פעם מחדש, אני מודה שאני אדם לא צפוי ומתאהב
מהר, רוב הפעמים לחינם.
דבר שלא רציתי שיקרה קרה. הנחתי את הגיטרה על העפר. נשכבתי על
הקייס של הגיטרה והנחתי את ראשי על הצד. נתתי מבט אחרון בקיבוץ
ועצמתי את עיניי. ודאי חלמתי על משהו, אבל על מה? לא ברור לי,
אבל החלומות שלי הם בדרך כלל ענייני הפרטי, מסיבות טובות, לא
בהכרח התוכן, פשוט משהו לא פתור.
כשהתעוררתי שוב השמיים כבר נצבעו שחור. ערב ירד, מכונית שרקה
כשהיא דוהרת בכביש. לפתע עזב אותי כל חשק להמשיך להיות בחוץ.
רוח קרירה נשבה וריחות של ארוחות מוצאי שבת עלו באפי. התאכזבתי
שלא ניצלתי את ההזדמנות לבקר בעוד מקומות אהובים עליי, אבל בכל
זאת, תמיד טוב להסתכל לתוך עצמך. חוץ מזה, זה היה יום יפה,
פשוט יום יפה.
נכנסתי שוב הביתה, אל אותו אור חשמלי ביתי. אבא שלי עכשיו קרא
עיתון על הכורסא והריח המעודן של הפיצה של אמא כבר עלה מהמטבח.
הטלוויזיה דלקה, עדיין, בלי ווליום. ערוץ 2...

כביש איילון חסום לתנועה.