[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שיר-לי יונגבלוד
/
גבול הדמיון

גם לדמיון יש גבול, מסתבר. היום פגשתי אותו. בהתחלה לא שמתי לב
בכלל מי עומד לפני, והתכוונתי להמשיך הלאה. אבל כשהרמתי את
רגלי השמאלית לפסוע עוד פסיעה היא קפאה במקומה בפתאומיות כזו
שהקפיצה את כל גופי מבהלה וגרמה לי ליפול על הרצפה. הרגל שלי
נשארה עוד כמה רגעים באוויר לפני שנפלה בחבטה והצטרפה לשאר
הגוף שלי. האיש שבינתיים נעמד לצדי עזר לי להתיישב. לקום ממש
עוד לא יכולתי מעצמת הכאב בגב.

"אני נורא מצטער", הוא אמר. "לא חשבתי שאתה באמת מתכוון להמשיך
הלאה".

"מה?!" זו הייתה ההתנצלות המטומטמת ביותר שיכולתי לחשוב עליה.
מה גם שלא הבנתי על מה בדיוק יש לו להתנצל.

"אני באמת מתנצל", אמר האיש. הוא היה נראה כמו איש נורמאלי
לחלוטין, פרט לעובדה שהמעיל שלו עוצב בצורת חרגול סגלגל, ידיו
כצבתות של סרטן, רגליו דמויות שני קבי הליכה שתמכו בגופו הכבד,
ראשו בצורת מפוחית העשויה מגולגלות שחורות ולבנות שמעליו
התנוסס לו צפרדע צהוב כתום שכנראה חרבן על עינו השמאלית של
האיש שהייתה מכוסה בביצת עין. אך אני כבר הרגלתי את עצמי
להתנהג בטבעיות גם בסביבת יצורים כמותו.

"הייתי צריך לעצור אותך".

עכשיו בכלל לא הבנתי. קמתי על רגליי במאמצים אחרונים והתכוונתי
להמשיך ללכת כשהאיש עצר אותי בגופו. קצוות המעיל שלו העשויות
רגליים של חרגולים דקרו אותי. הוא הרפה מאחיזתו בעדינות והבחין
בטיפות הדם שהתרחבו על פני העור שלי. "סליחה", אמר. "לא רציתי
שתתקע עוד פעם". בעדינות שלחתי ידי קדימה עד שהיא נעצרה ולא
יכלה להמשיך, כאילו נתקלתי בקיר זכוכית, רק שלא הרגשתי את מגעה
הקר של הזכוכית השקופה. פשוט לא יכולתי להמשיך. התאכזבתי.
דווקא לקחתי איתי צידה לדרך. חשבתי שהיא תהיה הרבה יותר ארוכה.
הבטתי בעין של האיש שלא הייתה סתומה בביצה. הוא משך קלות
בכתפיו העשויות משולשים.

"מה זהו?" שאלתי.

"זהו", אמר.

"חשבתי שיש יותר".

"אני יודע. כולם חושבים ככה. זה מאכזב לפעמים." האיש השפיל
מבטו.

"זה באמת מאכזב"

"לא. אותי זה מאכזב".

"אה, לא." תפסתי את עצמי. "אתה - אתה בסדר גמור אתה. פשוט
חשבתי שהדמיון בכלל, אתה יודע".

"כן", אמר. "כבר התרגלתם להתנהג בטבעיות על ידי".

עכשיו היה תורי להשפיל את המבט. במשך מספר שניות ארוכות עמדנו
שם בלי לפצות פה. באיזשהו שלב הסיט האיש את מבטו ממני וחזר
להביט אל האופק. שוב שלחתי את ידי בעדינות. שוב היא נעצרה. לא
הולך. נו טוב, לפחות ניסיתי. הסתובבתי על ציר וחקרתי את הנוף.
מלפנים היה רק אפור שחור כזה. בצדדים היו האיש, חזירי בר
אדמדמים עם כתמים של ירוקים ששיוו להם צורה של כלבי דלמטי,
צמחייה אפורה לבנה מכוסה בשלג סגול, מדבר יבש וריק מכל יצור חי
ואנשים עם שיערות ובגדים בצבעים משונים שהתהלכו באופק. 'נו, אז
מה עכשיו?' חשבתי לי בעודי משלים את הסיבוב על ציר שלוש מאות
ושישים המעלות.

"אז מה עכשיו, אתה מתכוון לחזור?" שאל האיש.

"לא יודע. אולי אשאר כאן עוד קצת. דווקא די נחמד לי פה".

"כן, זה מקום נחמד. לומדים להעריך אותו", ענה האיש, ושנינו
התיישבנו על המדרכה העשויה לבנים של חול וחלקנו לאפה עם
שווארמת תינוקות וסלט שהבאתי איתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא היום, כואב
לי הראש

אמא של חרגול
לחרגול


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/3/06 18:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר-לי יונגבלוד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה