עוד בוקר של צהריים. אני על האוטובוס בדרך לבת ים דרך תל אביב.
מבטי העייף סופר אנשים קופצים מעל קבצנים. כמעט נרדם או שמא
כבר.
הרכב הגדול עצר בפעם המאה באמצע אלנבי, כמו טיול תיירים כפוי.
אבל ידעתי שיקרה היום משהו. החיים דואגים שיהיה לפחות מעניין
אם לא טוב.
"נתי". נשמע קול. "מה?" עניתי באינסטינקטיביות קופצנית תוך
שאני פוקח עיניים. הסתכלתי סביב על שכניי שהגיבו בשעמום.
החזרתי את המבט לשטח נייטרלי באוויר. טוב. 'רסיס רעש שנשמע כמו
שמי. לא פעם ראשונה'.
פפפ. איזה חום. בקצב הזה אני לא אגיע בחיים. תרתי משמע.
האוטובוס החל לנסוע וגל האופטימיות נעצר עמו אחרי כמה מטרים.
רוקנתי מחשבות וכיוונתי במוח השכמה לעוד ארבע דקות. אבל ברגע
שעצמתי את עיניי...
"מהההההההה?" קפצתי לשמע הצעקה מהכיסא לידי. הזקנה הזו לא חסכה
מקולה.
היא רואה אותי רחוק או שהיא שומעת אותה חלש. לעזאזל. "סליחה?"
מלמלתי חזרה. בדיעבד לא הייתי שואל.
"מההההההה???" @#!% שוב!!! הנהג סובב את ראשו בכעס ועמד לומר
משהו, אך צפירה מאחור סטרה את פניו חזרה והמשיכה את זחילת
האוטובוס.
ההד באוזניי תבלן את כאב ראשי שמתבשל עוד מהבוקר.
"גברת! מה קרה! למה את צועקת?" הגבתי בעצבנות מתונה, בוהה
במשקפי השמש הגדולים שלה. "זה בסדר זה בסדר"
המשכתי בקול רם בתקווה שהשיחה הזו תגיע לסופה.
"אני לא מדברת אליך, אידיוטה" היא ענתה בזעם, מניפה את ידה
המורדת בביטול. לא הבנתי.
"נתייייי!!!" אחחחח! האסימון נפל עליי במהירות, פוגע בפדחתי,
מותיר כאב סמוק.
המערכת, עירנית הפעם, העבירה את ממציאה: קול=CHECK
"נתי"=CHECK. כיוון=CHECK יצאתי טמבל=CHECK.
סובבתי את ראשי אל מקור הקול. דרך החלון ראיתי בחורה רצה על
המדרכה לצד האוטובוס, צועקת את שמי. שערה עוקב אחריה במהירות.
האוטובוס החל להאט. לא הייתי צריך להתאמץ, זיהיתי אותה מיד.
החיוך שלי צף על פני אגם האדרנלין. 'קטי'.

במשך החיים אנו פוגשים אינספור אנשים. כולנו מתחילים כזרים,
והעולם עוזר לנו להחליט איך ואם זה ייגמר. לפעמים הוא מחליט
לבד.
שדה קרב אינטראקציוני, קו הייצור הגדול בעולם של לוחמים. השלל
מגיע בצורת קשר מיוחד. למה? גורל, כימיה, היכרות מגלגול קודם,
פסיכואנליזה של הילדות, לא חשוב! צל באמצע השממה. עוד עץ על
במפה.
אני וקטי הכרנו בדרום אמריקה לפני שלוש שנים. ראיתי אותה פוסעת
לבד ברחוב, מסתכלת על השמיים. המצפן הוותיק אישר שמדובר
בישראלית.
לאחר שכנועים רבים הסכים האומץ להתלוות, ואני עדיין זוכר את
המילים הראשונות.
"אני מצטער". חיוך. "על מה?" "שאני לא יודע לעוף". חיוך.
"למה?" הזעתי במוח וראו את זה. "כי זה בטח היה מרשים אותך".
היא בחנה אותי מספר שניות עם עיניה החומות ואמרה, "אני קטי,
ואני יכולה ללמד אותך". "לעוף?" שאלתי. "גם".
לא נפרדנו מאותו רגע במשך ארבעת החודשים הבאים. כל יום שחלף
היה לשיא חדש. כל חושיי היו מאושרים.
ולראשונה, אופוזיציה הייתה סתם מילה מעצבנת.
בוקר אחד התעוררתי לבד. לא יכול להסביר איך, ידעתי שהיא נעלמה,
כמו שידעתי שיום אחד אמות. התחלתי להתארגן לאט.
מחשבות התחילו להפגין ולהשתולל, זורקות אבנים על פעולותיי
הפשוטות.
התחלתי לצעוד בחדר, כחוקר הבוחן זירה, וכמו שחששתי, אין זכר
שהיא הייתה.
כל חפציי כאן. אבל החלק שלה בארון היה מלא בכלום, המוצרים
והתכשירים שריהטו את החדר נעלמו, כמו גם הג'ירפה מעץ שקניתי
לה.
נדמה שאם רק יכלה, הייתה לוקחת גם את הריח מהכרית. לא להתראות
ולא סיבה. ובדמעה האלף מצאתי נחמה, לפחות החדר מסודר.
חזרתי אחרי יומיים לארץ, וחזרתי לעצמי אחרי חצי שנה. לא היו
לנו חברים משותפים וחיפושיי באינטרנט ובמקורות אחרים העלו
חרס.
רציתי תשובות. רציתי אותה.

נאבקתי בחלון שסירב להיפתח עד סופו. "קטי?!" צעקתי בשמחה,
מתגבר על רעש המנוע. ניכר עליה שהתבגרה, יופיה עדיין עוצר
נשימה.
האוטובוס החל להאיץ, ובהמלצת חוק מרפי, החל לפנות לנתיב הנוסף.
"נתייייייי!!!" היא עדיין רצה, אך קולה גווע בטון מיואש.
הוצאתי את הפלאפון מכיסי במהירות וזרקתי אותו לכיוונה
"תפסייי!!!" צעקתי. שתי שניות אחר כך כבר לא ראיתי אותה.
האוטובוס עלה על כביש מהיר, והתחנה הבאה הייתה כבר בעיר אחרת.
ירדתי בה, קפצתי לקיוסק, קניתי טלכרד והלכתי לטלפון ציבורי
כתום וחמוד.
מלא ציפייה, חייגתי למספר הטוקמן שלי. הרגשתי כאילו אני עומד
להתפוצץ.
צלצול. צלצול. צלצול. משיבון. חייגתי שוב. טעיתי. חייגתי שוב.
צלצול. צלצול. צלצול.
"אני מצטערת". נשמע קול. "על מה?" השבתי.
"שאני אוהבת לעוף". קולה המתוק שרט את לבי.
"כן" עניתי ברעד, מתקשה לעכל. "אני יודע, הסתרת לי את השמש זמן
רב". המשכתי. "זאת באמת את?"
שכחתי איך לדבר והיה יותר מדי מה לומר.
היא ענתה בצחוק ממיס. "אני לא יודע איך להתחיל. ממש דאגתי לך
קטי" גיחכתי ברצינות.
"נתי". חום עטף את גופי כשהתכרבלתי במילה. "כולנו עשינו
טעויות, וכולנו נמשיך לחיות. מה שכן, השתנית הרבה מאז. וכך גם
אני".
זאת לא אווירת השיחה שרציתי, לא עכשיו.
"יופי של אינסטינקטים דרך אגב" החמאתי. "תפסת את הפלאפון בלי
בעיה" צחקתי.
"תגובות טובות. של שנינו" שמעתי אותה מחייכת.
"התגעגעתי אליך נתוש, מה נשמע? עבר הרבה זמן". אמת.
"אותו צומת מוכר. הנוף שונה, כמו גם דעתי". פרשנתי את חיי ממבט
מסוק. "תמציתי ודרמטי. אולי לא השתנית אחרי הכל..." היא ענתה
בצחוק סימפטי.
הרגשתי שהמפגש המדהים הזה הולך לאיבוד בקווי הטלפון.
"קטי תקשיבי. בואי ניפגש. נשב בכיף, נעלה זכרונות. מה את
אומרת?" "נעול". היא המשיכה.
"האמת, זה קטע שנתקלנו אחת בשני, כי אני טסה בשבוע הבא ללמוד
באיטליה".
השמחה נזלה דרך הפצע שנפער. האופטימיות התאבדה.
"את רצינית!" אמרתי בהפתעה. "באמת קטע... אההה... נשמע
מעולה... אבל מה עם ה..." היא קטעה את הגמגום.
"סליחה נתוש, אבל אני חייבת להיכנס לפגישה. היום בערב מסתדר לך
להיפגש?"
"נעול. ויש גם שומרים" עניתי בחיוך שנשאר.
"שנקין 17. אני עובדת שם. שמונה בערב?" "שמונה בערב. קבענו".
"תתלבש יפה" היא צחקה.
"ביי מותק". "ביי קטי".
הגעתי בעשרה לשמונה לבית הקפה, והתיישבתי בשולחן צידי. את
הוורד הלבן הנחתי על השולחן.
בכיס מעילי ישב פסלון קטן וזהוב של פיה בעלת כנפיים סגולות.
מתנה קטנה שבחרתי לאחר שעתיים חיפוש.
לא היו בי תקוות שנחזור לקשר רומנטי. בהתחשב בעובדה שהיא נוסעת
בעוד שבוע לתקופה ארוכה, ובטח לא אחרי מה שהיא עשתה לי.
לא היו בי תקוות. ואני קצת משקר.
בשמונה וחצי, לא יכול להסביר איך, ידעתי שהיא לא תגיע, כמו
שידעתי שיום אחד אמות.
שאלתי את המלצרית אם יש לקטי משמרות השבוע. אבל היא לא מכירה
שום קטי, וכך גם מנהל המשמרת.
דמעה יחידה שיקפה את אור הנר, בזמן שבהיתי בפסלון היפהפה.
"תעופי לעזאזל" נאנחתי.
לאחר שלושה ימים של נסיונות נשמע צליל חיוג.
"הלו?" נשמע קול של בחורה. "שלום" אמרתי בשקט . "קטי שם?"
"זה כבר לא המספר של קטי, קניתי ממנה את הפלאפון אתמול". היא
המשיכה. "לרגל נסיעה". "להתראות" סיימתי בניתוק.

החיים דואגים שיהיה לפחות מעניין אם לא טוב.