ואחרי שעות על גבי שעות של ציפייה במסדרון הקר והאפל של בית
החולים, יצא רופא עם כפפות לבנות ומסכה, ואמר שהוא מצטער, אבל
אי אפשר לעשות שום דבר בשביל לתקן את המצב. הסתכלתי לרגע על
שלושת האנשים שישבו מולי בכיסאות המתכת הכחולים - אבא, אמא
ואחות גדולה, כבר לא, אולי לתמיד. שלושתם בהו באותה נקודה על
הרצפה. אף אחד לא זז, לא מצמץ, אולי אפילו לא נשם. וברגע הקצר
הזה, חשבתי שאולי, למרות שהייתי מודעת למעשיי בצורה מלאה, אולי
עשיתי טעות, אולי זה היה, ועדיין, בלתי נסלח, אבל המחשבה הזו
נעלמה במהירות שבה היא הופיעה. היו לי את הסיבות שלי, והן היו
הכי מוצדקות שאפשר. היתה לי את הסיבה להגיע איתו לצוק ההוא,
היתה לי סיבה לשבת שם ולהסתכל על הקצף הלבן של הגלים - כי הקצף
היה הדבר היחיד שאפשר היה לראות בלילה, שהיה חסר ירח לחלוטין.
זה בסדר, האהבה שלי הייתה סיבה מספקת לבהות בגלים שחורים
שמתנפצים על סלעים שחורים עוד יותר. אני זוכרת שהיה שם שורש
יבש של עץ, הוצאתי אותו בכוח מהאדמה. הוא רק הסתכל עליי בלי
להגיד מילה. ואז משהו רעד לרגע, ופתאום כבר לא היה כלום מתחת
לרגליים שלנו. פתאום.
"אתם יכולים להיכנס עכשיו", אמר הרופא בקול אדיש. לשניה אחת,
הסתכלתי על האחות הגדולה לשעבר. היא שיחקה בחוסר ריכוז ברצועה
של הרובה ובהתה בשרוכי הנעליים שלה. השיער הג'ינג'י שלה היה
אסוף בגומיה כחולה. הוא נראה דהוי בתאורה המעומעמת שבמסדרון,
אבל עדיין בלט על רקע המדים שלה. קמתי ונכנסתי פנימה מהר,
שמעתי אותם נכנסים אחריי.
הוא היה מכוסה בשמיכה לבנה עם סמל אפור של בית החולים. העיניים
שלו היו עצומות, הוא שכב שם חסר הבעה לחלוטין. יד שמאל שלו
היתה חבושה ברובה, והדם שהצליח לחדור דרך התחבושת יצר עליה כתם
חום אדמדם. חוטים דקים נמתחו ממכשיר אחד לשני, יוצרים סביבו
רשת דקה ושבירה שעטפה אותו כמעט לגמרי. התקרבתי אליו בזהירות
וליטפתי את הלחי שלו עם גב היד שלי. העיניים שלו נפקחו באיטיות
והוא חייך אליי, רק אליי. שלושת האנשים שמאחוריי הפכו לצלליות
חסרות חשיבות. פעם עוד פחדתי מהם, אבל עכשיו הם לא קשורים
לכלום, עכשיו זה רק אני והוא. לחשתי לו שאני אוהבת אותו והוא
אמר שהוא יודע, ושגם הוא אוהב אותי, ואני ידעתי שזה נכון - הוא
אוהב אותי, אותי בלבד.
כמה ימים אחר כך, אמא שלו אמרה לי שאם הוא זוכר אותי, כנראה
הייתי חשובה לו, האדם הכי חשוב בעולם שלו. אני חייכתי חיוך
עקום ומלמלתי "כן, כן, חשובה". לא יכולתי להסתכל לה בעיניים.
בזמן שעברנו דרך השער עם שלט ירוק של "יציאה", היא ניסתה
להסביר לי מה ניסו לעשות לו. לא בדיוק הבנתי אותה, נראה לי שזה
היה משהו עם זרמים חשמליים במוח. אבל אני ידעתי שזה לא יכול
לעזור.
היא הסיעה אותנו לדירה הקטנה שלנו. את התחבושת שלו כבר הורידו,
את שלי עדיין לא. מוט הברזל החלוד שהשאיר לו פצע פתוח, חדר דרך
העור שלי והגיע כמעט עד העצם - אותה היד, אותו המקום. הסתכלתי
דרך החלון בלי להתמקד על משהו מסוים. הנוף העירוני חלף לי מול
העיניים במהירות, רק בניינים אפורים, מזל שהוא כבר לא חלק
מהאפור הכל כך מאיים הזה. עם המחשבה הזו הידקתי את האחיזה שלי
בכף היד שלו. הוא רק חייך אליי והמשיך לשתוק. אני הסתכלתי עליו
למשך כמה שניות וכל כך רציתי להגיע הביתה ולשכוח מהכל, כמוהו.
מה כבר יכולים לעשות שני אנשים שסיימו בית ספר ועוד לא התחילו
צבא? הפתרון האולטימטיבי הוא לשכור דירה קטנה לחודשיים ולחכות
לסתיו. עשינו את זה מיד אחרי הבגרות האחרונה שלו. בימים שלפני
זה הוא הסתובב עם תיק מלא בספרי פיזיקה וקרא בכל מקום אפשרי,
למרות שגם הוא וגם אני ידענו שהוא לא צריך את זה. אני זוכרת
שישבתי על הרצפה ליד הדלת הסגורה של הכיתה בה הוא נבחן וקראתי
ספר שהוא נתן לי. בארנק שלי היו תמונות שלו. הכל היה קשור בו
איכשהו, הכל היה קשור זה לזה ברשת שקופה של אסוציאציות.
המסדרון היה שקט ואני הרגשתי סוג של שלווה שעטפה אותי, כל מה
שרציתי היה להקשיב לשקט ולתת לשקט הזה לעטוף את הכל.
הדבר האחרון שאני זוכרת בבירור הוא אותנו, יושבים על אדן החלון
ומסתכלים על הירח. האצבעות שלו טיילו לאורך הצוואר שלי, ואני
בהיתי בירח המושלם שלנו וחייכתי. הוא חיבק אותי והכריז שהוא
שלי בפעם הרביעית בעשר הדקות האחרונות, ואני, לא יודעת למה
אפילו, אמרתי שזה לא נכון. אמרתי לו שיש לו את המחשבות והרגשות
והזיכרונות שלא יהיו שלי לעולם. הוא שאל בסרקסטיות אם אני רוצה
קצת מהם, ואני אמרתי, "לא, אני רוצה את הכל". הוא לא ראה את
הדמעות בעיניים שלי בגלל החושך.
באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. היד שלי היתה מונחת על בית החזה
שלו, בדיוק מעל הלב, והרגשתי את הפעימות השקטות של הלב שלו,
שלא יהיה שלי לעולם. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, על
הזיכרונות שלו. פתאום הבנתי שהוא חי, באמת חי לפני שהוא הכיר
אותי, שהוא חייך וצחק ובכה וחלם וחשב, וכל זה היה שייך לו,
והוא היה שייך להכל. כל כך אהבתי אותו, וכל כך שנאתי את כל
הטוב והרע שהקיף אותו, שלקח אותו ממני למקומות שאליהם לא
יכולתי להגיע, לא יכולתי אפילו לראות.
זה לא היה הרבה יותר ממשחק בכימיה, שכלל מבחנות, מכשירי מדידה
מדויקים להפליא וביטחון מלא במעשים שלי. ואם חושבים על זה, לא
כל כך קשה להכין רעל שפוגע במקום מסוים במוח, רעל שמוחק
לחלוטין כמעט כל פיסת זיכרון. עוד פחות קשה היה לביים תאונה
שנראתה כמו נפילה מצוק נמוך. כולם בטוחים שהוא קיבל מכה בראש.
הוא שלי עכשיו, שלי לחלוטין. היה קשה לקבוע מינון מדויק כל כך
של חומרים, שיגרום לו לשכוח רק את הדברים שאני צריכה שימחקו.
קצת אחרי שהכרנו, סיפרתי לו את הזיכרונות הכי כואבים שלי, והוא
בתגובה עטף אותי בחיבוק ושתק, ואני חושבת שזה בהחלט הוגן - אני
הייתי שלו, ואם הוא לא יהיה שלי, הוא לא יהיה.
הוא לא זוכר שום דבר - לא את ההורים שלו, לא חברים, אף אחד.
מבחינתו, שום דבר לא קרה, אני בכלל לא בטוחה שהוא אפילו מודע
לכך. הוא לא קיים יותר, כל מה שהוא יכול לעשות עכשיו זה לחבק
אותי ולהכריז שאני שלו, ואני מחייכת כי עכשיו הוא שלי, רק שלי,
שלי באמת.


לרנן