מסתכלת על הכוס עם המים. עוד צעד אחד קטנטן ואני כבר שם. מה יש
שם? גן עדן? גהינום? האם באמת יש אלוהים?
הכל כבר שם. מוכן. רק להושיט יד ולקחת.
אין לי אומץ. אני פחדנית מדיי. למה? הרי כבר עשיתי דברים הרבה
יותר אמיצים מזה.
מושיטה יד ומחזירה אותה בחזרה. לא יכולה.
חושבת על כל האנשים המדהימים שרק הכרתי. רואה את התגובות שלהם.
אנשים נפלאים. קצת אכזבו אותי. אז מה, אני רגילה. הרי תמיד
מאכזבים אותי. ואני ממשיכה לאהוב אותם. כי הם החיים שלי כרגע
וכי הם אנשים מדהימים. אז מה אם הם אמרו או עשו משהו לא במקום.
שואלת את עצמי למה אני לא יוכלה להיות אנוכית לרגע ולהפטר מכל
הסבל.
אין לי תשובות. הכוס עדיין שם. מחכה לי. קורצת. לי. אני יודעת
שאני אצליח. הרי יש לי את השיטה הבדוקה. ואני לא אגיד אותה. כי
יש לי טיפת אחריות.
מפחדת מה יקרה אם מישהו יגלה איך עשיתי את זה. הרי אני לא אחיה
עם המצפון שלי אם מישהו יתאבד בגללי. אבל מצד שני- אני אהיה
כבר מתה אז מה אכפת לי?
כרגיל. חושבת על כולם חוץ ממני. ועוד אומרת לכל העולם שאנחנו
היחידים ששוה לסבול בגללם.
מרגישה חסרת אחריות. אבל בעצם, זה כיף להיות חסרת אחריות לרגע.
אולי לשני רגעים. לא לחשוב על כלום.
לוקחת שלוק. ורצה לטלפון. מתחילה לבכות ולא מפסיקה. מתקשרת
לחברה הכי טובה.
פליז שתהיה בבית.
כרגיל. היא לא בבית. עונה התא קולי.
אני מנתקת. לא רוצה להשאיר הודעה.
אין לי מה להגיד לה.
מרגישה נבגדת. ברגעים הכי קשים שלי היא לא איתי. מתקשרת לחברה
אחרת. גם היא לא איתי. "המנוי אינו זמין כעת" בלה בלה בלה.
כרגיל. כולם נעלמים. דווקא כשצריך אותם כל- כך. מסתכלת על הכוס
עם המיים הצלולים עדיין.
יודעת שאמא צריכה לחזור עוד מעט. לא רוצה שהיא תראה אותי
באמצע.
לוקחת עוד שלוק. פותחת את הקופסא של הכדורים שקניתי מכספי כדי
שההורים לא ישימו לב שחסר להם כדורים בבית. מחשבה מטופשת, אני
יודעת.
כמעט מכניסה אותו לפה, ואז זורקת. בתנועה חדה, מהירה, החלטית.
מתקשרת לחברה שלישית. היא עונה לי סופסוף.
אני מתחילה לבכות והיא נבהלת. לא מבינה מה קרה. מבין הדמעות
אני מסבירה לה. מתחננת בקול שלי ובהסבר שתבוא.
לא היא לא יכולה. יש לה דברים יותר חשובים לעשות.
כרגיל.