(א)
"או. קיי," אמרה פרופסור דינה הנדל בענייניות גמורה, "כולנו
כאן. עליזה, רשמת את הנוכחים בפרוטוקול? יפה. אז בואו נתחיל.
אבקש מעורך הדין, אבישי יוגב, התובע מטעם ועדת המשמעת של
האוניברסיטה, לקרוא את כתב האשמה."
אבישי, איש צעיר כבן שלושים וחמש, בעל פנים צנומים וחיוורים,
המרכיב משקפיים דו-פוקאליים החוצות את אישוני עיניו לרוחב, פתח
את תיק המסמכים, שלף מסמך, פרש אותו בדקדקנות לפניו, יישר
במסמך אוזן מקופלת, כחכח בגרונו והתחיל לקרוא בקול מונוטוני
ויבש, "הסטודנט רונן רוזנצוויג נאשם בזיוף מסמכים..."
"סליחה, סליחה," התפרצה מיכל שחר, צעירה נאה ששערה השחור שזור
בצמה עבה המתנועעת ימינה ושמאלה עם כל תנועת ראש, "אני,
כמייצגת של רונן, רוצה להעלות טענה מקדימה, עוד לפני שאנו
מתחילים בהליך המשמעתי עצמו. אני לגמרי לא בטוחה שוועדת המשמעת
היא המקום לדון בתלונה של דוקטור אפרת מאירי על רונן..."
"בדיוק כך!" אמר רונן בהדגשה והמשיך בקול שליו ועמוק, "אני
רוצה להדגיש כאן שוועדת המשמעת אינה רשאית לטפל בתלונה המוזרה
והשקרית של דוקטור מאירי, משום שתקנון משמעת התלמידים אינו חל
על המקרה שלי."
רונן, צעיר נחמד בעל פרצוף סימפטי, בייבי פייס. פנים עגולים,
שפתיים בשרניות וחטובות, סנטר קטן, אף קטן וסולד, שיער חום
ארוך ושופע, עיניים צרות ומלוכסנות, בעלות גוון כחול חיוור.
עיניים חסרות מבע. גם כשהעלה על פרצופו חיוך מקסים ושובה לב,
נשארות עיניו המתבוננות חסרות רגש. אדישות.
גל מיאוס הכה באפרת מאירי והיא רצתה להגיב בתקיפות, אולם אבישי
לחץ קלות על גב ידה כאומר, חכי אל תמהרי.
השתררה דממה ודינה הנדל אמרה, "או.קיי, מהי הטענה המקדמית שלך,
מיכל? מדוע את וגם רונן סבורים שכאן לא המקום לדון בתלונה של
דוקטור אפרת מאירי?"
"לדעתי, אין לוועדה סמכות לדון בתלונה של דוקטור מאירי, משום
שרונן היה מועסק אצלה לא כסטודנט אלא כעובד אוניברסיטה, וככזה,
כעובד אקדמי, אין תקנון משמעת התלמידים חל עליו. העבודה שרונן
ביצע אינה אופיינית לתלמיד, אלא מקבילה לעבודתו של לבורנט
במעבדה, לטכנאי מחשבים, לחשמלאי, לעובד ולא לסטודנט."
"דוקטור מאירי," פנתה דינה אל אפרת, "בתור מה היה רונן מועסק
אצלך?"
"הוא היה עוזר מחקר." אמרה אפרת והעבירה את אצבעותיה בשערה
הבלונדי. אישה נאה, בעלת עיניים שחורות הרושפות כעס. "פרסמתי
מודעה שאני מחפשת סטודנט ממדעי המחשב שיעזור לי במחקרים שלי.
רונן רוזנצוויג פנה אלי והציג עצמו כסטודנט שנה שנייה בחוג
למדעי המחשב. לאחר שהסברתי לו מהן הדרישות שלי, ולאחר שאמר לי
שאכן הוא מסוגל לעמוד בדרישותיי, התחיל לעבוד אצלי כעוזר
מחקר."
"אני מבינה," אמרה דינה, "שרונן אינו לומד בחוג שאת מלמדת בו.
הוא לומד במדעי המחשב ואת מלמדת בחוג לקרימינולוגיה, חוקרת
באספקטים חברתיים וקרימינאליים של זיהוי פרצופים, נכון?"
"נכון."
"האם בררת שאכן הוא סטודנט?"
"לא. הדבר היה מובן מאליו."
"רונן, האם היית סטודנט כשדוקטור מאירי החלה להעסיק אותך כעוזר
מחקר?"
"כן."
"ובכן, בבקשה להאיר את עיני. אם רונן היה סטודנט כשהתחיל לעבוד
אצל דוקטור מאירי, מדוע אין תקנון המשמעת חל עליו?"
"משום," אמרה מיכל, "שבהתאם להגדרות של תקנון המשמעת, סעיף
3.3, רונן תפקד כעובד אקדמי, כעובד טכני ולא כתלמיד."
"כמה חבל," אמר אבישי ביבשות, "שהמייצגת הנכבדה לא המשיכה
לקרוא את התקנון. אם היתה עושה כן, היתה מגלה בסעיף 3.7 של
התקנון, שאמנם תקנון המשמעת חל על רונן. לפי סעיף זה התקנון חל
על תלמידים וגם על עובדי האוניברסיטה שהיו תלמידים, סטודנטים,
במועד העבירה. ורונן אכן היה סטודנט לפי הרשומות של אוניברסיטת
חיפה. רונן היה רשום כסטודנט למדעי המחשב בתקופה שהעברה
בוצעה."
"אני מוכרחה לציין," אמרה אפרת, "שגם התשלום עבור עבודתו של
רונן לא היה לפי שכר עובד, כפי שמשלמים ללבורנט או לטכנאי
מחשבים, אלא לפי שכר סטודנט, שכר שאף עובד שכיר אקדמי לא היה
מוכן לעבוד עבורו. רונן, כמובן ידע זאת; מהרגע שהחלטתי להעסיקו
כעוזר מחקר אמרתי לו במפורש שהתשלום יהיה בהתאם לשכר תלמידי
ב.א. איני מבינה על איזה בסיס עומדת הטענה המקדמית. הוא היה
סטודנט, עבד כסטודנט, קיבל שכר כסטודנט, וביצע את העבירה,
הונאה וזיוף מסמכים כשהיה סטודנט."
השתררה שתיקה. מיכל לא אמרה דבר ודינה סיכמה, "מהדיון עד כה
יוצא בברור שרונן היה סטודנט בזמן ביצוע העבירה, העבירה לכאורה
כמובן, ולכן אני דוחה את הטענה המקדמית ומבקשת להמשיך בהליך.
הבה נקצר ונחסוך זמן. האם אתם, רונן ומיכל, קראתם והבנתם את
כתב האשמה?
"כן."
"האם אתה רונן רוזנצוויג מודה באשמה?
"לא. אני כופר באשמה. היא עלילת שווא, כולה שקר."

(ב)
"מהי ההתרשמות שלך מהדיון?" שאל רונן את מיכל לאחר שהתיישבו
בכורסאות שבחדר האסיסטנטים בפקולטה למשפטים.
מיכל בחנה את פרצופו הנאה, הסימפטי והתינוקי, וחשבה בלבה שלא
יתכן שרונן אכן ביצע הונאה שכזו. בתוך תוכה חשה שרונן אינו
טיפוס של נוכל. אולם, נזפה בעצמה, את חייבת לפעול כעורכת דין
ולברר את הדברים לאשורם, להכין את כל קווי ההגנה, הדרכים
להתקפה שיוליכו לזיכויו המוחלט. זה תפקידך. היא חייכה ורונן
השיב לה בחיוך חם.
"מה ההתרשמות שלי? לומר את האמת, לא תליתי תקוות גדולות בטענה
המקדמית. אבישי עלה על התשובה הנכונה, לא צפיתי שהוא יפספס
אותה. אבל, היה כדאי לנסות, לא הפסדנו שום דבר. המערכה עדיין
לא התחילה." היא עשתה אתנחתא ואמרה, "תשמע, רונן, אני רוצה
לחזור וללבן מספר שאלות שאין לי כל ספק שיעלו בהמשך הדיון. מה
שאני אבקש ממך הוא כנות מוחלטת. אני לא רוצה לעמוד בפני מצב
שבו הטיעונים שלי יימצאו שקריים, אוויליים, ואני אצטרך להתפתל
כדי לצאת מן הבוץ. מקרים אלה רק יחמירו את מצבך ועלולים, בסופו
של דבר, לגרום להרשעתך. האם זה ברור לך?"
"בהחלט."
"בעיה ראשונה הבולטת לעין היא זו: כיצד אתה מסביר את העובדה
שבשנתיים האחרונות רשמת בטופס שעות העבודה מאה ושמונים שעות
עבודה בממוצע לחודש; בכמה מקרים אף רשמת מאתים ושלושים שעות
לחודש! עלי להפנות את תשומת לבך, שגם עובד אקדמאי, פקיד או
פקידה במזכירויות של האוניברסיטה, אינם עובדים יותר ממאה
ושישים שעות לחודש. כיצד זה מסתדר עם היותך סטודנט במדעי
המחשב, שלומד, בלי הגזמה, מעל לשלושים שעות בשבוע? עליך להסביר
מתי מצאת זמן לעבוד כל כך הרבה שעות? אין לי כל ספק ששאלה כזו
בדיוק תעלה בדיון, ואין לי כל ספק שבלי תשובה הגיונית ומספקת
אנחנו נקלע לצרות צרורות."
רונן העלה על פניו חיוך חם ורחב, והתבונן בה מאחרי בת הצחוק
בעיניים צרות, כחולות וקרות. "האמת, כמובן, פשוטה מאד." אמר
בקולו העמוק והשליו. "אין לך ממה לחשוש ויש לכך שלוש סיבות
טובות. ראשית, אני רוצה שתדעי שאני עומד מאחרי כל שעה הרשומה
בטופסי שעות העבודה. אני עבדתי לא פחות ולא יותר ממה שדווחתי.
הדיווח הינו אמת גמורה." הוא אמר משפטים אלה בשכנוע עצמי גדול,
ונוכח לדעת, כפי שציפה, שבעיני מיכל נמוג צל הדאגה.
"שנית, את רוב העבודה עשיתי בבית, בשעות הערב המאוחרות
ובלילות. זה מסביר את העובדה שיכולתי גם ללמוד וגם לעבוד.
קבלתי אישור מדוקטור מאירי, מאפרת, לעבוד בבית, לאחר שהסברתי
לה שהפרויקטים שהיא הטילה עלי דורשים זמן עבודה ארוך ביותר.
שעות על גבי שעות מחשב. אני מניח שאפרת לא תוכל להתכחש לכך,
משום שיתר האסיסטנטים שבצוות המחקר שלה מודעים לכך. כולם ידעו
שאני עובד בבית הרבה יותר מאשר במעבדה שלה."
"האם יש משהו היכול להעיד על כך, מישהו שראה אותך עובד עד
מאוחר בבית?"
"לצערי לא. אני רווק שגר לבדי בדירה שכורה."
"חבל," ציינה מיכל באכזבה, "עדות כזו היתה מחסלת את התביעה
באופן סופי. בוא נחזור למה שאמרת. אתה בטוח שהאסיסטנטים היו
מודעים לכך שקבלת אישור לעבוד בבית? בכמה אסיסטנטים מדובר?"
"חוץ ממני יש עוד ארבעה אסיסטנטים. אילנית היא האחראית ועוד
שלושה סטודנטים שתפקידם העיקרי הוא להריץ ניסויים. כן, כולם
ידעו על הסידור הזה. את יכולה להזמין את אילנית לתת עדות והיא
תאשר את דברי. אפרת נוהגת לעשות ישיבה של חברי הצוות אחת
לארבעה חודשים ובישיבות האלו הוזכר לא פעם שאת מרבית העבודה
אני עושה על המחשב שלי בבית."
"בסדר." שרבטה מיכל מספר שורות בפנקס שלה. "אני מקווה שהתביעה
תזמין את אילנית ואז אוכל לתחקר אותה בעניין. כך זה יראה הרבה
יותר טוב - ספונטאני. בסדר. הנה עוד שאלה בעייתית ביותר,
לדעתי. איך אתה מסביר ששעות העבודה המדווחות בטפסים שהגשת,
כולן, מתייחסות לעבודה במעבדה במשך היום, משמונה בבוקר ועד שש
בערב, כל יום, חמישה ימים בשבוע, בלי שדווחת אפילו פעם אחת על
שעות עבודה בערב או בלילה?"
רונן נעץ בה מבט תכול חיוור ומשך על שפתיו בת צחוק מאירה. "זו
הנקודה השלישית, הסיבה השלישית שבגללה אין לך ממה לחשוש,
מיכל." הוא ביטא את שמה חרש ומהל בקולו נימה של ערגה. "הדיווח
הוא בדיוק לפי ההנחיות של אפרת. היא אמרה לי שהאוניברסיטה אינה
מאשרת עבודה אחרי שמונה בערב, כך שאין ברירה ועלי לרשום את
שעות העבודה בערב ובלילה כשעות יום, כשעות עבודה יומיות
במעבדה, והיא תחתום על זה. וזה מה שעשיתי. עבדתי בערב ובלילה
ובהתאם להוראתה, להסדר שקבעה, רשמתי את שעות הלילה כשעות יום
לגיטימיות, והיא אמנם חתמה על הטפסים, כפי שהבטיחה." שוב העלה
חיוך רחב על פניו, "כפי שאמרתי לך, מיכל, הכול כל כך פשוט,
כשמספרים את האמת."
"האם מיכל תאשר הסדר זה?"
"אני לא מאמין. לומר את האמת, יש בהסדר זה משהו קצת לחוץ.
האוניברסיטה לא מאשרת והיא כן, משהו לא לגמרי טהור. אבל אני
חשבתי אז, אם לומר את האמת, שזה עניינה, היא הבוסית, ואם היא
חושבת שההסדר הזה הוא בסדר, אז הוא בסדר."
"יש מישהו מהאסיסטנטים שהיה מודע על הסדר זה? האם היא עשתה
הסדר כזה גם עם משהו אחר?"
"קשה לי להאמין שמישהו מהאסיסטנטים יודע על ההסדר הזה. זה לא
דבר שנותנים לו פומבי, כפי שאמרתי לך, ההסדר נראה קצת עקום.
אבל מבחינתי הוא היה בסדר, כי בסך הכול היא שלמה לי עבור הזמן
שעבדתי עבורה. האם היא עשתה הסדר כזה גם עם אחרים? אולי, אבל
לא שאני יודע."      
הוא רכן כלפיה והניח את כף ידו על גב ידה, וכשלא חש רתיעה, לחץ
את ידה קלות ואמר, "חשוב לי מאד, מיכל, שתאמיני לי."

(ג)
"דוקטור מאירי," אמרה דינה הנדל, "אני מבינה מכתב האשמה
והנימוקים המצורפים לו שנודע לך על המעילה של רונן בדיעבד. אני
אבקש ממך להבהיר נקודה זו."
"כחודשיים לפני הגשת כתב האשמה," אמרה אפרת, "התאריך המדויק
מצוין במסמכים הנלווים לכתב האשמה, פנתה אלי מזכירת הפקולטה
למדעי החברה, הגברת שושנה בן-יהודה, והודיעה לי שקרן המחקר שלי
ריקה, שלא נשארה בה פרוטה, ושכתוצאה היא, שושנה, אינה מסוגלת
לשלם לחמשת האסיסטנטים שלי עבור עבודתם בחודש האחרון. קיבלתי
שוק, איך זה ייתכן. למיטב ידיעתי, מצב כזה אינו אפשרי. לא אלאה
אתכם בפרטי הבירור שערכתי, הדברים מפורטים במסמכים המצורפים.
בקיצור, התברר לי שרונן רימה אותי וגנב כספים מקרן המחקר, הוא
פשוט רוקן אותה. רונן מילא באופן סיסטמתי דוחות של שעות-עבודה
מנופחים באופן מוגזם, בממוצע הוא הגיש דוחות על מאה ושמונים
שעות לחודש, כאשר יתר האסיסטנטים במעבדה שלי מגישים, שוב
בממוצע, דוחות על שלושים עד ארבעים שעות לחודש. הוא הגיש דוחות
מנופחים פי ארבע או חמש מהדוח הממוצע! בחשבון פשוט ולא מנופח
הפעם, רונן גנב במשך השנתיים האחרונות מקרן המחקר שלי כסף
בסכום של חמישים אלף שח, וזאת מבלי לחשב את הריבית. רונן פשוט
רוקן את קרן המחקר שלי. אני מאשימה אותו בהונאה, זיוף דוחות,
וגנבת כספים."
"מי אחראי על התשלום, את דוקטור מאירי, או שושנה?" שאלה מיכל.
"מי שנותן את הוראת התשלום היא שושנה; אבל היא רק מבצעת את
ההוראה שלי. אני היא שקובעת בחתימתי על טופס שעות-עבודה את מה
שעל המזכירות לבצע."
"ובמשך שנתיים חתמת על הטפסים של רונן מבלי ששמת לב לכך שהוא
חורג מאד במספר השעות, איך אמרת, פי ארבע-חמש מדוח השעות
הממוצע?"
"כן. אני חתמתי על הטפסים באופן אוטומטי, בלי לבדוק אותם,
כשאני נותנת אמון מלא באסיסטנטים שלי."
"בבקשה," אמרה מיכל מנפנפת מעל ראשה בדף נייר, "הנה הטופס
הסטנדרטי של שעות-עבודה. כפי שאתם יכולים לראות בצד שמאל של
הטופס, באמצע הדף, ממול לשורות המיועדות לדיווח היומי של שעות
העבודה, נמצאת חתימתה של דוקטור מאירי, במקום המיועד לאחראי,
למעסיק; ולמטה בצד שמאל של הדף, ליד סיכום שעות העבודה של
החודש שבו מדובר, מצויה חתימת העובד, במקום המיועד לחתימת
העובד. האם לפי דעתכם, ניתן לחתום כאן באמצע הטופס מבלי שעין
החותם תתפוס גם את סיכום שעות העבודה למטה? האם זה אפשרי
להתעלם מראיית סיכום השעות החודשי? הבה נניח שדוקטור מאירי לא
שמה לב לכך פעם, פעמים, שלוש פעמים, חצי שנה, אבל האם זה נראה
לכם סביר שהיא לא שמה לב לכך במשך שנתיים? הרי מספיקה פעם אחת
כדי שדוקטור מאירי תבחין מייד בחריגה הבוטה - מאה שמונים שעות!
זהו מספר בולט, מספר הנזרק מייד לתוך שדה הראיה! אני סבורה
שדוקטור מאירי אכן ידעה היטב במה דברים אמורים ואישרה בחתימתה
את שעות העבודה שעליהם דיווח רונן ביושר רב. אלו הן השעות שעבד
ואלו הן השעות שהיא אישרה בידיעה ברורה! האישור על שעות
העבודה, שדיווח רונן במשך שנתיים, ניתן בהכרה מלאה על ידי
הבוסית שלו - דוקטור אפרת מאירי."
"כפי שאת מציגה את זה," אמרה אפרת בריסון רב, "ניתן אולי לשאול
כיצד לא שמתי לב לסיכום השעות; אבל עובדה היא שאמנם לא שמתי
לב! זוהי פשוט האמת. ורק אחרי ששושנה הפנתה את תשומת לבי שלא
נשארה בקרן המחקר פרוטה, גיליתי שרונן רוקן אותה. אני חייבת
להדגיש שאני מעסיקה עוזרי מחקר כבר עשר שנים ומעולם לא היתה לי
סיבה לחשוד בהם! מעולם לא קרה לי כדבר הזה. רמאות כזו. אני
נותנת אמון מלא באסיסטנטים שלי, כמו שאת מיכל נותנת אמון מלא
בטבח של מסעדה שלא ירק לתוך המרק שלך. בלי אמון, לא ניתן
לתפקד, החברה לא היתה מתפקדת. אי אפשר לחשוד כל הזמן. קוראים
לזה פראנויה ואני לא פרנואידית.
רצוי שתדעו כיצד אני הייתי נוהגת לחתום על דוחות שעות עבודה.
אני הייתי חותמת בסוף כל חודש על חמישה טפסים שאחד מהאסיסטנטים
היה מגיש לי אותם במרוכז. לצורך זה הייתי מתפנית מכתיבתי, אני
כותבת בשנים האחרונות ספר הדן בנושא: "אספקטים קרימינאליים
בזיהוי פרצופים", שואלת איפה לחתום, חותמת טופס אחר טופס
במהירות, וחוזרת לכתיבה.
ועוד נקודה. אני לא רוצה להציג את עצמי כפתיה, שאפשר לתחמן
אותה בקלות שכזו. האמונה שלי באסיסטנטים מתבססת על הוראה
מדויקת שלפיה קבעתי כמה שעות יכול כל אסיסטנט לעבוד. תקציב
המחקר שלי, לצערי, אינו גדול והיה עלי לעשות חישוב מדויק כמה
כסף אני יכולה להוציא כל חודש. בישיבות, שערכתי מדי שלושה
חודשים, דנו בנוסף לתוכניות המחקר גם בעניין זה. כל אסיסטנט
ידע בדיוק מהו הגבול העליון של שעות-עבודה שאין לעבור עליו. זו
היתה דרכי משנים, וזה עבד יפה מאד. כולם ידעו היכן הם עומדים,
עד שבא רונן, ניצל בצורה מחפירה את האמון הבסיסי שנתתי בו
ורימה."
" מה שסיפרת לנו עכשיו," אמרה מיכל, " מסביר אולי את הגישה
התמימה שלך לעניינים אדמיניסטרטיביים, אבל בשום אופן אינו
מסביר את עצם העובדה שלא הבחנת ברישום השעות של רונן; זה כל כך
בולט מבחינה ויזואלית, שאי אפשר שלא לראות; תסתכלי בבקשה בטופס
שלו ושל אחד מהאסיסטנטים שלך. בבקשה, הנה. אפילו במבט מרפרף
ניתן להבחין שהטופס של רונן מלא כולו ברישום של שעות, כל שורה
ושורה בטופס, מתחילתו ועד סופו, בעוד שהטופס של האסיסטנט הזה,
לדוגמה, ושל כל יתר האסיסטנטים מלאים באופן חלקי, שורה פה שורה
שם. ויזואלית ההבדל זועק. קשה להאמין שאת לא שמת לב לכך."
"אבל זו האמת." פלטה אפרת נפגעת. "מה את חושבת, מיכל, שלו
הייתי מבחינה בזיוף לפני שנתיים, לא הייתי מעלה אותו לוועדת
משמעת כבר אז? איזה אינטרס יש לי להעלים עין? הרי הדבר פוגע
בי, במחקר שלי; אין שום הגיון בכך; ברגע שגיליתי את ההונאה,
פעלתי בהתאם ומייד."

(ד)
"אם לומר את האמת," אמר אבישי כשהוא מכין לאפרת ולעצמו כוס
קפה, "הטיעון שלך שחתמת על הטפסים מבלי לבדוק אותם, מבלי
שהבחנת אפילו פעם אחת ברישום הכוזב של רונן, אינו מעורר אמון
רב." הוא התיישב על כיסאו מאחרי שולחן הכתיבה הגדול שבחדרו
ולגם מכוס הקפה.
אפרת הניחה את הכוס על השולחן מבלי שתשתה. היא ליקקה את שפתיה
שהתייבשו מהתרגשות ואמרה, "אבל זו האמת. מה אני עוד אני יכולה
להגיד? מה? אם אתה לא מאמין לי, אז מי יאמין? תגיד לי, איזה
אינטרס יש לי להעלים עין? מה אני פסיכית? תשמע, אני ממש כמו
בסיוט. מרגישה חנוקה, חנוטה במעיל משוגעים. אני בסיוט. אני
אומרת שהשמש זורחת וכולם אומרים, את פסיכית, עכשיו לילה, לילה
שחור בלי ירח. אם אתה מתחיל לפקפק, אז הדיינת הזאת, פרופסור
דינה הראל, בוודאי תפקפק. אתה מכיר אותה? מה אתה חושב, איך היא
מתרשמת?"
"תעזבי את דינה עכשיו, היא בסדר, קורקטית. יש כאן בעיה הרבה
יותר חשובה ואני אגיד לך את זה ישר בפנים, אפרת, כי זו נראית
לי הדרך הנכונה להתקדם. תראי, זה בכלל לא חשוב מה שאני חושב,
במה שאני מאמין, זה לא לעניין. מה שחשוב הוא לשחק בהתאם לכללי
המשחק המשפטיים..."
"אז מה אתה אומר," התפרצה אפרת, "לא חשובה האמת? לא חשוב הצדק?
אני עלולה להפסיד את המשפט הזה בגלל שהנוכל הזה רונן יודע לשחק
יותר טוב ממני את המשחק המשפטי? שמע, על איזה חוקי משפט
מעוותים אתה מסתמך? זה מטורף לגמרי."
"מדוע?"
"כי הרי כל אחד עם קצת טיפת שכל בראש יודע שרונן משקר במצח
נחושה..."
"מדוע?" שיסע אבישי את אפרת בטון צונן.
"כי," הרימה אפרת את קולה, "אין שום אפשרות בעולם שסטודנט בחוג
כל כך קשה כמו מדעי המחשב, יעבוד מעל למאה ושמונים שעות בחודש.
זה מדוע."
"זה נימוק לא רע, אבל לא מכריע. רונן הצליח עד כה להסתדר אתו.
הוא הסביר כיצד ניתן ללמוד וגם לעבוד. את, לטענתו, נתת לו
אישור לעבוד בבית, אז הוא עבד בבית. יתר על כן, הוא טען שהורית
לו לרשום את שעות העבודה בבית בשעות הערב והלילה, כשעות יום,
כשעות עבודה במעבדה..."
"זה פשוט שקר, שקר!" צרחה אפרת על סף דמעות.
"תוכיחי." אמר אבישי והמשיך, "בנוסף לכך, הצליחה מיכל לעורר
ספק רציני בטענה שלך שלא הבחנת בדיווח השעות היוצא דופן של
רונן..."
"אבל למה שאני אשקר? אלוהים, אני פשוט משתגעת. למה אתה לא
מאמין לי? למה שאני אחתום לרונן על שעות שהוא לא עבד? למה שאני
אתן לו כסף חינם? מה, בגלל הבייבי פייס שלו?"
"אפרת, זה לא מעניין אף אחד! השאלה היא לא מדוע אישרת את השעות
של רונן, אלא אם אישרת אותם; כי אם אישרת אותם בידיעה שלמה,
וזאת בדיוק הטענה של מיכל, אז אין לך קייס, התביעה שלך
מתפוגגת, כלום. ורונן יצא זכאי, צח כשלג."
נפלה דממה ואפרת התכנסה בתוך עצמה, בוהה בכוס הקפה.
"אפרת," אמר אבישי, "שתי את הקפה."
מכנית נשלחה ידה לכוס, הגישה אותו לשפתיה, ולגמה לגימה קטנה,
לאחר מכן שתתה עוד קצת ועוד קצת, והגיחה את כל המשקה לגרונה
במין צימאון פראי שתקף אותה.
"אפרת," אמר אבישי בקול מרגיע, "אנחנו צרכים לשחק את המשחק
המשפטי, צריכים להביא ראיות או נימוקים כבדי משקל, שיכריעו את
הכף לטובתנו. בינתיים ההצלחה שלנו קטנה, אבל המערכה טרם
הסתיימה. אנחנו צרכים לחשוב ביחד מה ניתן לעשות, את מבינה?"
"אבל אין לי עדות ראייה שהוא לא עבד בבית, שהוא בילה את
לילותיו בבתי קפה או בארים."
"חבל." אמר אבישי, "זה היה מחסל אותו סופית. אבל ישנן דרכים
אחרות. אנחנו צרכים לסבך את רונן בהסברים סותרים לשאלות שלנו.
בהנחה שהוא משקר, הרי שינסה להסביר כל דבר ודבר באופן הגיוני
ובסופו של דבר הוא יתחיל לסתור את עצמו, ואז תבחיני שהוא מרבה
להשתמש בתשובה לא זוכר, זה היה מזמן ואני ממש לא זוכר."
"אני חושבת שאתה צודק, אבישי," אמרה אפרת מתעודדת. "הוא בדיוק
הטיפוס שיסתבך בהסברים אינסופיים כדי לאמת את שקריו. אתה יודע
למה? כי הוא פסיכופת, הוא נוכל שנהנה לצאת נקי מהתסבוכת שהוא
יוצר. הוא פשוט מקבל זריקת אדרנלין לדם ככל שהתסבוכת גדולה
יותר, וכשהוא מצליח להיחלץ מהסבך, זה נותן לו מכת עונג בשכל,
ריגוש מנטאלי עצום, אופוריה. שמע, הוא מכור לזה כמו אלה
שקופצים בנג'י, כמו אלה שמסכנים את החיים שלהם בהרפתקאות
מטורפות; אלה המרגישים חיות עצומה ככל שההסתכנות גדולה יותר.
וזה רונן בדיוק. מתחת לבייבי פייס שלו, שוכנת נשמה של הרפתקן
חסר מצפון ומעצורים, של אדם הלוקח סיכונים מטורפים, המאמין בכל
לבו שהוא יחלץ מכל מצב, מה שלא יהיה. שמע, אני חושבת שאתה
צודק, אנחנו נציג לפניו עוד ועוד בעיות מאתגרות, שהוא ישמח
להיחלץ מהן, להסביר אותן, להרגיש נעלה; לראות אותנו מלמעלה,
נמלים קטנות ועמלניות, שטורחות לשווא לשים לפניו מלכודות,
שהוא, רונן הגדול, יפרק וירמוס אותן בסוליות שכלו העליון, מה
שיביא אותו בסוף להסתבכות עצמית, לסתירות עצמיות ... חתיכת
מנוול!"

(ה)
"רונן," אמר אבישי, "אני מבין שאת כל עבודתך ביצעת על המחשב
בבית שלך."
"את מרביתה." השיב רונן בשלווה.
"ואני מבין שרשמת שעות אלו כשעות עבודה במעבדה משעה שמונה בערב
עד ארבע ולפעמים גם עד שש בערב, יום יום, חמש פעמים בשבוע. חוץ
מיום שישי ושבת."
"נכון. דוקטור אפרת מאירי הורתה לי לרשום שעות אלו כשעות עבודה
במעבדה, כדי למנוע בעיות עם האדמיניסטרציה של האוניברסיטה, שלא
מאשרת עבודה אחרי שמונה בערב."
"יפה. אז רשמת את כל שעות הערב והלילה כשעות יום."
"נכון."
"אם כך, אם עבדת בבית ולא במעבדה, מדוע בקשת דמי נסיעה
לאוניברסיטה, לעבודה? הרי לא הופעת כל יום במעבדה. כפי שתזכור
מהעדות של מרכזת המעבדה, אילנית, אתה נהגת להופיע במעבדה
כפעמים בשבוע; מדוע, אם כן, ביקשת דמי נסיעה לעבודה גם בימים
שלא הופעת במעבדה?"
"אני לא רואה פה שום בעיה," אמר רונן בחיוך רחב, "הרי הדבר
מובן מאליו. ראשית, גם אילנית לא היתה במעבדה כל הזמן בכל
הימים ודרכנו לא הצטלבו בכל המקרים. אני הייתי נוהג להופיע
בבוקר כדי לראות מה חדש ואחר כך הולך ללמודים. בבוקר אף אחד
מהאסיסטנטים לא היה במעבדה, כך שיתכן מאד שאילנית קיבלה רושם
מוטעה על מספר הפעמים הממשי שהייתי במעבדה. שנית, במספר המועט
של המקרים שאמנם לא הייתי במעבדה, לא היתה לי ברירה אלא לדרוש
דמי נסיעה, כי אחרת לא ניתן היה להבין כיצד עבדתי שעות רבות
במעבדה מבלי שדרשתי גם את דמי הנסיעות של אותו היום. הרי, לא
נרצה לגלות את האמת, שאני עבדתי כמו חמור בלילה, אך רשמתי את
השעות כשעות מעבדה יומיות לפי התכתיב של דוקטור מאירי."
"יפה." אמר אבישי בטון צונן. "מדבריך יוצא בברור שאת מרבית
העבודה עשית בביתך. אני עשיתי חישוב קטן, כמה שעות בממוצע עבדת
לילה לילה בבית שלך, ומה שיצא הוא שאתה עבדת, באומדן זהיר
כשאני מוריד את השעות שהיית במעבדה, שבע שעות בכל לילה. אני
יכול להראות לך ולמיכל את החישובים, הם אינם מסובכים, צריך רק
לחלק את סך השעות החודשיות במספר הימים. יפה. אני שמח שאתה לא
מפקפק בחישובים שלי. אם כך, אבקש ממך להסביר לי מה אתה עשית
לילה לילה שבע שעות לפני המחשב שלך? מהי העבודה שהטילה עליך
דוקטור מאירי? תאר לי אותה בבקשה."
"קשה לזכור בדיוק." אמר רונן בקול שליו ובחיוך חם. "אנחנו
מדברים פה על תקופת עבודה של שנתיים. בנוסף לכך אל תשכח,
שהדיון הנוכחי התחיל כמעט כשנה לאחר שהוגשה התלונה. העניין
התגלגל, כפי שאתה יודע, בין אינסטנציות שונות באוניברסיטה והיו
גם חילופי מכתבים בין עורך הדין של האוניברסיטה לבין עורך הדין
שלי, שעומד להגיש תביעה אזרחית נגד דוקטור מאירי ונגד
האוניברסיטה. אולם אני לא אתחמק מתשובה. רוב העבודה שעשיתי
בבית דרשה עיבודים בתוכנת פוטושופ למאות רבות של פרצופים.
שנויים בתווי הפנים, בטקסטורה של הפנים, באזורי הצללה שונים.
זוהי עבודה שדרשה שעות רבות לכל פרצוף, כדי שהשינויים שהוכנסו
בו יראו טבעיים."
"יפה. תשובה טובה. אבל היא לא מסתדרת עם כמה דברים. כדי לא
להכביד על זיכרונך, בוא נתרכז בארבעת החודשים האחרונים, אלה
שקדמו לנקודת הזמן שבה גילתה דוקטור מאירי את מעשה ההונאה שלך.
בארבעת החודשים האלה הריצה המעבדה ניסוי אחד בלבד, המכונה בשם
"ניסוי העיניים", משום שהניסוי התבסס על שינויים שהוכנסו באזור
העיניים. בחודש הראשון של ארבעה חודשים אלה אתה עבדת על שישים
פרצופים, שעברו שינויים מסוימים באזור העיניים. האם אתה, רונן,
מסכים עם התיאור הזה? הדבר ניתן לבדיקה עובדתית אם אתה או מיכל
תתעקשו על כך."
"לא צריך. התיאור שלך נכון."
"יפה. לאחר שהעברת את הפרצופים המעובדים הריצה המעבדה במשך
חודשיים את הניסוי עצמו. למרות זאת, דיווחת במשך חודשים אלה
שעבדת בכל חודש מאה ושמונים שעות! איך זה יתכן? מה היתה העבודה
הרבה, שבע שעות בכל לילה, מול המחשב שלך?"
"עד כמה שאני זוכר, הכנתי פרצופים לניסוי הבא."
"האמנם? לפי דברי דוקטור מאירי, במשך חודשיים אלה לא נמסרה לך
שום עבודה נוספת. יתר על כן, כשדוקטור מאירי רצתה להעביר לך
עבודה חדשה, כשהיא בקשה ממך להכין סדרה חדשה של פרצופים בתום
'ניסוי העיניים', אתה הודעת לדוקטור מאירי שאינך מסוגל לעשות
את העבודה החדשה! אתה הודעת לה שאתה חייב לסיים עבודה
סמינריונית ולהתכונן לבחינות. אני רוצה להיות מדויק, רונן,
בחודש הרביעי, בחודש שקדם לגילוי ההונאה שלך, בחודש הזה, אתה
הודעת לדוקטור מאירי שלא תעבוד, שאינך יכול להקדיש זמן לעבודה
החדשה. אולם, למרות זאת, הגשת דוח על מאה ושישים שעות, מאה
ושישים שעות שלא עשית בהן דבר!"
"קודם כל," אמר רונן בקולו השליו והעמוק, "אני רוצה להודיע לך,
כאילו שלא ידעת, שדוקטור מאירי החליטה לא לשלם לי עבור החודש
האחרון, למרות שאני כן עבדתי. זו הלנת שכר בפירוש ועורך הדין
שלי כבר מגיש תביעה נגד דוקטור מאירי ונגד האוניברסיטה. התחלתי
לעבוד על הפרצופים וראיתי שהעבודה היא עצומה, פשוט שעות על גבי
שעות, ולכן הודעתי לה שלא אוכל לסיים את העבודה במועד שהיא
בקשה. אי לכך, פניתי אל אילנית ובקשתי ממנה שתעזור לי בהכנת
הפרצופים, הגירויים, כפי שקוראים להם, כשאני מדריך אותה בהפעלת
הפוטושופ."
"וכיצד תסביר את הדיווח על שעות עבודה רבות בחודשיים שבו הורץ
'ניסוי העיניים'?
"כמו שאמרתי, הייתי עסוק בהכנה של גירויים שונים. אתה צריך
להבין שבמקרים רבים אני מכין סידרה של פרצופים, אולם דוקטור
מאירי מסיבותיה היא, מחליטה שלא להריץ את הניסוי ואנו גונזים
את הגירויים האלה. בנוסף לכך, אתה צריך לדעת, ושוב אני בטוח
שאתה יודע, שהעבודה שלי אינה מתמצית אך ורק בעיבודים עם תוכנת
הפוטושופ. אני אחראי על תחזוקת המחשבים במעבדה, מזמין ציוד
ומשדרג את המחשבים, וגם עושה כל מני תפקידים אחרים, כמו למשל,
הקמת ואחזקת אתר באינטרנט עבור דוקטור מאירי."
"על איזה סידרת גירויים עבדת במשך החודשיים של הרצת 'ניסוי
העיניים', אתה יכול לפרט?"
"שוב, אני חוזר ואומר, אני לא יכול לזכור בדיוק מה שעשיתי;
העבודה היתה רבה והשתנתה לעיתים קרובות משבוע לשבוע, לכן אני
לא יכול לזכור את מה שעשיתי באופן ספציפי. אני סבור שאפילו
דוקטור מאירי לא זוכרת בדיוק את כל הפרטים. אנחנו עבדנו על כמה
ניסויים בעת ובעונה אחת."            

(ו)
מייד עם תום הדיון מיהרה מיכל לעזוב את חדר ועדת המשמעת, כשהיא
אומרת לרונן בחטף שעליה לרוץ לפגישה דחופה ושתעמוד אתו בקשר
טלפוני ברגע שתתפנה. היא לא מיהרה לשום מקום; היא ברחה מרונן,
לא מסוגלת לעמוד מול פני הבייבי פייס שלו, מול גופו המוצק
והגברי, כאשר מחשבותיה כל כך מסוכסכות. התשאול של אבישי ערער
את אמונה ברונן. התשובות שלו נראו לה מתחמקות, תשובות כלליות,
מעורפלות; תשובות המסתתרות מאחרי מסך הזיכרון הכושל. חולשת
הזיכרון האנושי, התירוץ הקלאסי של הנבל.
היא נכנסה למכוניתה ונהגה מהאוניברסיטה אל יערות הכרמל. שם
כיבתה את המכונית, הכניסה דיסק של מוסיקה קלאסית, הקונצ'רטו
הברנדנבורגי של באך, והחלה להירגע כשהיא מרחפת על גבי הצלילים
המתמטיים של הכינור, בוהה בים הכחול שנפרש לפניה עד אינסוף.
חוסר המקצועיות שלה הדהים ודיכא אותה. איך נתנה לעצמה להימשך
לרונן הזה? הרי זה אלף בית ביחסים שבין עורך דין לבין מרשו.
אסור לפתח רגשות, אסור להתאהב; הרגשות משבשות את החשיבה
המשפטית; את מתחילה לעוות את הטיעונים לטובת הרגשות ואינך
פועלת בהתאם למטרה המשפטית. את מתחילה להיות עיוורת לפגמים שבו
ורואה רק את המעלות; את מייפה אותו בצבעי לבך. מדוע לא הסיטה
את ידה כשרונן הניח את כף ידו על גב ידה. איזו מטומטמת. איך
נתנה לעצמה להיסחף. ואיזה כף יד גדולה ויפה יש לו. איזה מהפך,
איך תחילה שמחה לבנות את כל הטיעונים שהפכו את רונן ליפה וטהור
כבדולח, ועכשיו, אחרי שהכול מתחיל להיסדק ולהתלכלך בבוץ שחור,
את לא מסוגלת למצוא את הכוח הנפשי לחפש טיעונים לטובת מרשך;
וכל מה שמסתובב אצלך בראש הוא איך נפלתי בפח עם אחד כזה, ואולי
הוא לא כזה, ואולי הוא בכל זאת נקי, לא אשם. אבל זו בדיוק
הנקודה, אמרה לעצמה בכעס מהול בעצבות, בדיוק זו הנקודה - את
מטלטלת בין רגש לרגש, פעם ככה ופעם ככה, כמו ילדה בגיל הטיפש
עשרה, כשאת, כעורכת דין פלילית, חייבת להיות ניטראלית ביחסה
למרשה שלך; חייבת להיות מקצועית, מקצועית בלבד. שדה המשפט
הפלילי אינו שדה הלב, הוא שדה שכל החוק.
אולי אני לא מתאימה להיות עורכת דין פלילית. תראי מה ששיש פה
בסך הכול, ייצוג של סטודנט המואשם בהונאה בפני ועדת משמעת
אוניברסיטאית, זה הכל! ועדת משמעת וכבר את מרטיבה את התחתונים,
וכבר את מתמוטטת. מה יהיה שתפגשי עם עולם הפשע ממש? כאשר תפגשי
עם גברים חזקים, פושעים של ממש, שבועטים בחוק בלי להניד עפעף,
שמסוגלים לקנות אותך ושכמותך כמו שקונים כעך ואוכלים אותו מרוח
בחמאה עם כוס קפה חם.
היא עצמה את העיניים והתמכרה לירידות ולעליות של המוסיקה,
לוריאציות המופלאות האלה מסולם לסולם מכלי לכלי, איזה יופי
מזוקק. אולי, חשבה, מתאים לי לעשות דוקטורט במשפטים. האם
פרופסור אריאלי, הבוס הנחמד שלי, לא אמר לי אלף פעמים שיש לי
ראש אנאליטי מעולה ושחבל לבזבז אותו על עריכת דין, אפילו
פלילית? עורכי דין יש למאות, אמר, אבל חוקרים מעולים אין.
היא הוציאה מהארנק שלה טלפון סלולארי וחייגה. "רונן," אמרה ,
"מדברת מיכל. הפגישה שלי מתארכת והתפניתי ממש לכמה דקות. לא,
אני לא אוכל להיפגש איתך, אבל נוכל לשוחח עתה בטלפון. יש לך
כמה דקות? אז תשמע מה שיש לי להגיד לך. לא, אני מצטערת, אבל לא
יצא לי לראות אותך לפני הדיון הבא. אני עסוקה מעל לראש. תשמע,
מה שיש לי לומר הוא די קצר. בעצם, נראה לי שהדיון הגיע לסיומו.
אני רק רוצה לומר שההתרשמות שלי מהדיון היום היתה פחות טובה
ממה שהתרשמתי קודם לכן. תן לי, תן לי, בבקשה לסיים. אין לי
הרבה זמן. אם מקודם הכף נטתה לזכותך, היום אני כבר לא בטוחה.
למה? כי התשובות שלך יצרו רושם שאתה מתחמק, שאתה מסתתר מאחרי
מסך חולשת הזיכרון. יכול להיות שזו האמת, שאתה באמת לא זוכר,
אני לא אומרת שלא; אתה כמו כולנו שוכח ולא יכול לזכור הכול
בדיוק. נכון, יכול להיות שגם דוקטור מאירי לא זוכרת את כל
הניסויים שלה, הכול נכון, אבל עדיין, אם אני משווה את הדיון
הנוכחי לדיונים הקודמים, הדיון היום היה, איך נגיד, הרבה יותר
חלש. הדיון הזה צולע. כן, זו ההתרשמות שלי ובתור המייצגת שלך
אני חייבת לדווח לך על כך. לא, אין לי מה להוסיף. זה כל מה שיש
לי לומר. אבל אם יש לך משהו חדש, אם תרצה להתייעץ, הטלפון שלי
נמצא אצלך.

(ז)
"אני חושבת שהדברים ברורים." אמרה דינה הנדל והחליקה את כף ידה
על שער ראשה המאפיר. היא הטיבה את מושב המשקפים על חוטמה
והוסיפה, "לאור הדיונים ולאחר שקראתי בעיון את סיכומי התביעה
והסנגוריה, התרשמתי שהדברים מתחילים לחזור על עצמם מסביב לשתי
טענות יסודיות. מצד אחד, התביעה טוענת שהסטודנט רונן רוזנצוויג
הונה את דוקטור אפרת מאירי בכך שדיווח על שעות עבודה רבות שלא
עבד ובכך גזל מקרן המחקר של דוקטור מאירי סכום כסף נכבד. מצד
שני, הסנגוריה טוענת שדוקטור מאירי חתמה על הדוחות במשך שנתיים
ובכך אישרה בידיעה ברורה את שעות העבודה שעליהן דיווח מר
רוזנצוויג. לפני שאפסוק בדין, אשאל אתכם כדרכי בתור דיינת, האם
יש לכם משהו להוסיף?"
"כן." אמר רונן בקולו השליו והעלה על פניו חיוך תמים, כמעט
ילדותי.
"בבקשה." אמרה פרופסור הנדל.
"בדיון הקודם ניסתה דוקטור מאירי להסביר מדוע עלינו להאמין
שהיא אכן חתמה על הטפסים שלי מבלי ששמה לב למספר השעות המוגזם,
לדעתה, כמובן. וכך היא אמרה, ואני מצטט מתוך דפי הפרוטוקול:
'מה את חושבת, מיכל, לו הייתי מבחינה בזיוף לפני שנתיים, לא
הייתי מעלה אותו לוועדת משמעת כבר אז? איזה אינטרס יש לי
להעלים עין? הרי הדבר פוגע בי, במחקר שלי; אין שום הגיון בכך;
ברגע שגיליתי את ההונאה, פעלתי בהתאם ומייד.'
הנימוק הזה הטריד אותי: 'איזה אינטרס יש לי להעלים עין?' ואני
חשבתי בלבי, הרי היא יודעת שהיא אישרה את הדוחות שלי, אי אפשר
שלא לראות את הדוח ובעת ובעונה אחת לא לראות מה שרשום בו, זה
פשוט בלתי אפשרי. אם כך, מדוע היא חתמה? אם היא הבינה שמספר
השעות מוגזם, למה היא העלימה עין? זה ממש הטריד אותי. עד שלפתע
נזכרתי שלפני כשנתיים קבלתי שני אי מיילים מוזרים החתומים על
ידי אפרת. אני מעביר לכם עתה את העתקים של האי מיילים האלה.
אתם גם יכולים לראות על האי מיילים את התאריך המדויק שבו הם
נשלחו אל המחשב שלי. באימייל הראשון כתוב: 'רונן, אני לא יכולה
להתעלם יותר מהמבטים שלך, הם חודרים ללבי. אם אתה מעוניין
כמוני, אנא, אמור לי זאת במפורש כשניפגש בפעם הבאה. שלך,
אפרת.'
אני לא עניתי כמובן, וכעבור שבוע וחצי קבלתי את האי מייל השני:
'רונן, מדוע אתה מתעלם ממני? האם אני טועה? אתה לא מעוניין? אם
תמשיך להתעלם ממני, אדע שאינך מעוניין. שלך, אפרת.  
אני כמובן התעלמתי גם מהאי מייל הזה, ואמנם יותר לא קיבלתי
ממנה אי מיילים נוספים ולא נוצר שום קשר רומנטי.
היום, בדיעבד, אני סבור שהדברים מתבהרים. אני סבור שהשם אפרת
המופיע על האי מיילים הוא של דוקטור אפרת מאירי. אני סבור שהיא
חתמה על הדוחות הכספיים משום שהייתה מעונינת בי, מאוהבת. זה
היה האינטרס האמיתי שלה; ואני סבור שהיא גם רקחה את התביעה הזו
נגדי כנקמה על הסירוב שלי, על שלא הייתי מעוניין בה מבחינה
רומנטית."
"אני לא מאמינה!" צעקה אפרת, "איזה שקר מתועב. אני פשוט לא
מאמינה. עלילת שווא. איזה ראש של נוכל מלוכלך יש לך. איזה רשת
של שקרים נתעבים אתה טווה מסביבי, אלוהים אדירים, מה עוד אפשר
לצפות ממך, אתה מנוול, נוכל ..."
"אפרת, אפרת, הרגעי, בבקשה הרגעי." אמר אבישי והניח את ידו על
כתפה, "הנה, בבקשה, שתי כוס מים. תני לי לנהל את העניינים,
בבקשה, אפרת. אמור לי, רונן, האם יש לך עדות ברורה שהאי מיילים
האלה נשלחו על ידי דוקטור מאירי?"
"לא. הבאתי את האינפורמציה הזו לידיעתכם, משום שהיא מהווה הסבר
הגיוני להתנהגות שלה."
"לא פחות הגיוני, שהאי מיילים הללו ישלחו על ידי מישהי אחרת
בשם אפרת, או על ידי כל אדם שיחתום בשם אפרת."
"כן. זה אפשרי."
"ולא פחות הגיוני, שאתה שלחת את האי מיילים האלה לעצמך."
"למה שאני אעשה דבר כזה? הרי האי מיילים האלה נשלחו לפני
שנתיים. אם תאריך המשלוח היה של היום, אתמול או שלשום, היה
איזשהו טעם בטענה שלך, אבל לפני שנתיים, מה הטעם?"
"מה הטעם? אני אגיד לך מה הטעם. כנוכל מתוחכם ומתוכנן, שצפה את
האפשרות שיום אחד דוקטור מאירי תגלה את ההונאה שלך, הכנת לעצמך
קו הגנה, פלוגת מילואים שאותה אתה מוציא למערכה ברגע המתאים,
ממש לפני פסק הדין. אני סבור ששערת שדוקטור מאירי תגלה את
ההונאה תוך זמן סביר, אולי אחרי חצי שנה, אבל לא אחרי שנתיים!
בטח צחקת בלבך על תמימותה, שבעינייך נתפסה כטיפשות גמורה. היא
היתה ממשיכה לחתום מתוך אמונה ביושרך עוד זמן רב. וזו נקודת
התורפה שלך, רונן, הביטחון שהיא תחתום, שלא יתפסו אותך.
וביטחון זה הוא שהביא אותך לקחת עוד סיכונים, מאה ושמונים
שעות! והיא חותמת, מאתיים ושלושים שעות לחודש! איפה נשמע דבר
כזה? והיא חותמת. רק שלא לקחת בחשבון שתקציב המחקר הוא מוגבל,
הוא התרוקן, אתה רוקנת אותו, ואז סוף סוף עלו עליך, בעקיפין
אמנם, עלו על ההונאה שלך, רונן. הביטחון שלא יתפסו אותך הוא
שהיה בעוכריך. ועכשיו אתה מוציא מהמגרה את תוכנית ההיחלצות.
אתה שלחת לעצמך את האי מיילים הללו, רונן, כדי שבעזרתם תוכל
לטעון שדוקטור מאירי חשקה בך, שזו הסיבה לחתימה שלה על שעות
העבודה המפוברקות שלך, ושזו גם הסיבה לתביעה בוועדת המשמעת -
מתוך נקמה."
"זה נראה לי מופרך לחלוטין." אמר רונן בטון צונן, "אתה מייחס
לי תכונות של רב נוכל, בו בזמן שאני בסך הכל איני אלא סטודנט
שמנסה להרוויח את לחמו ביושר."
"אני סבור שהאשמה שלך שדוקטור מאירי שלחה לך את האי מיילים
הללו, היא עוד יותר מופרכת. אתה רקחת כאן עלילה זדונית. אמור
לי רונן, האם ניסת להתחקות מהו מקור האי מיילים האלה? אני מוכן
להישבע בשמי הטוב כעורך דין, שהמקור אינו דוקטור מאירי."
"אתה צודק." השיב רונן עניינית, "אם הייתי מגלה שמקור האי
מיילים האלה הוא המחשב של דוקטור מאירי, הייתי מצביע על כך כבר
קודם. לא, זה לא המחשב שלה. זה היה אחד המחשבים שמצויים במגדל
אשכול, אחד מהמחשבים לשימוש הסטודנטים."
"אם כך, אתה הוא זה ששלחת את האי מיילים הללו מאחד המחשבים
האלה ישר אל המחשב שלך! זו הינה אפשרות מאד מאד סבירה. זה מה
שהיה. פרופסור הנדל," פנה אבישי לדיינת ואמר, "אני סבור שהעדות
הזו, במרכאות כפולות, היא לא יותר מאשר פרסה נלעגת ויש להסיר
אותה מהדיון ואין להתחשב בשום צורה שהיא."
"אני מסכימה. האם יש לך איזושהי התנגדות, מיכל?"
"לא." אמרה מיכל בקול חנוק, ממשיכה להביט באצבעות ידיה השלובות
אלו באלו בעווית. במשך כל הדיון לא העזה גם לשלוח הצצה חטופה
ברונן, חוששת שמבטה עלול להסגיר את שבלבה.
"ובכן הגענו לסוף הדרך." אמרה פרופסור הנדל ברשמיות, "אני רוצה
לפסוק בדין. לאור מה שנאמר עד כה, מבלי להתחשב בעדות האחרונה
של רונן, ועל אף שהדוחות של שעות העבודה נראים מוגזמים, לא
שוכנעתי שדוקטור אפרת מאירי חתמה עליהן באופן אוטומטי, מבלי
דעת. ההפך, נראה לי שדוקטור מאירי ידוע ידעה על מה שהיא חותמת.
ומכיוון שזהו המצב, אין לי ברירה אלא לראות בחתימה אישור
הדוחות. איש לא כפה עליה חתימה זו, היא חתמה עליהן מרצונה
החופשי ובידיעה שלמה. לכן אין בסיס לתביעה ואני, אם כן, מזכה
את רונן רוזנצוויג."

(ח)
"אני חושבת שהדברים ברורים." אמרה דינה הראל והחליקה את כף ידה
על שער ראשה המאפיר. היא הטיבה את מושב המשקפים על חוטמה
והוסיפה, " לאור הדיונים ולאחר שקראתי בעיון את סיכומי התביעה
והסנגוריה, התרשמתי שהדברים מתחילים לחזור על עצמם מסביב לשתי
טענות יסודיות. מצד אחד, התביעה טוענת שהסטודנט רונן רוזנצוויג
הונה את דוקטור אפרת מאירי בכך שדיווח על שעות עבודה רבות שלא
עבד ובכך גזל מקרן המחקר של דוקטור מאירי סכום כסף נכבד. מצד
שני, הסנגוריה טוענת שדוקטור מאירי חתמה על הדוחות במשך שנתיים
ובכך אישרה בידיעה ברורה את שעות העבודה שעליהן דיווח מר
רוזנצוויג. לפני שאפסוק בדין, אשאל אתכם כדרכי בתור דיינת, האם
יש לכם משהו להוסיף? אני רואה שלא. או.קיי. אבל ישנה עוד נקודה
אחת הקודמת למתן פסק הדין. אני חייבת להפנות את תשומת לבכם
לאפשרות של גישור. האם אתם מוכנים לכך?"
"באופן עקרוני," אמרה מיכל, "אני סבורה שגישור מתאים למקרה
הנוכחי, אולם עלי להתייעץ קודם עם רונן."
"אני מסכים," אמר אבישי, "אבל גם אני חייב להתייעץ עם אפרת."
"אני שמחה לשמוע זאת." אמרה דינה. "הנה מה שנעשה. ניקח לנו רבע
שעה הפסקה להתייעצות, לא יותר. לאחר מכן תחזרו הנה ונמשיך
בדיון."

מיכל ורונן נכנסו לאחד החדרים הריקים שנמצאו ממול לחדר ועדת
המשמעת, ומיכל אמרה מייד, "אין לנו זמן לפלפולים מיותרים,
רונן. אני סבורה שכדאי לך ללכת לגישור. אם לא תלך, כך אני
מתרשמת, יש סיכוי לא קטן שתורשע. קשה מאד שלא לחשוד בך בניפוח
מוגזם של שעות עבודה."
"האם אני צריך להבין מזה שאת כבר לא מאמינה לי?"
"כבר אמרתי לך, האמונה שלי אינה חשובה, היא אינה משנה דבר. מה
שחשוב הוא שיקול הדעת המשפטי, ולפי דעתי האפשרות שתורשע היא
גדולה."
"אם אורשע, מה עלול להיות העונש?"
"תצטרך להחזיר את כל הכסף, חמישים אלף ש"ח, וסביר מאד שלימודיך
יופסקו לאלתר. אתה עלול לגמור כאן בלי תואר של בי.איי; וכל
השנים שהקדשת ללימודים יהיו לריק, ישרפו."
"ומה יקרה אם אבחר בגישור?"
"בהנחה שגם אפרת תבחר בדרך הזו, אני אעמוד על כך שתחזיר רק חלק
מהכסף, שהתיק שלך ייגנז, ושיתנו לך לסיים את הלימודים."
הם החליפו מבטים, ורונן מצא את מבטה יציב ויבש. "בסדר," אמר,
"בואי נלך על גישור."

"אני ממליץ שתיגשי לגישור, אפרת." אמר אבישי.
"מדוע? הרי הוא רימה בעליל. ניפח את הדוחות בצורה כזו שכל אדם
רואה את זאת מייד. אני רוצה דין צדק."
"דין צדק או נקמה?"
"מה רע בנקמה? הוא פגע בי, אז שיסבול."
"את מתעלמת מהאפשרות הלא קטנה שרונן ייצא זכאי."
"שהוא ייצא זכאי? למה?"
"כי את חתמת לו על הדוחות. קשה מאד לקבל את ההסבר שלך שלא ראית
על מה שאת חותמת. אפרת, אפרת. הרגעי, זה לא הזמן לרגשות כאלו.
באמת. תחשבי בהגיון. יש להם נקודה מאד חזקה: כל מי שיסתכל בדוח
של רונן וישווה אותו ויזואלית לדוחות של האסיסטנטים שלך יעמוד
מייד על ההבדל - רונן דיווח מספר שעות שהוא פי חמש ממספר השעות
שדיווחו האסיסטנטים שלך. זה הבדל שנזרק ישר לעין. יש פה סיכוי
גדול שאת תפסידי את הכל. ואז, במקרה זה, סביר מאד להניח שרונן
יתבע אותך ואת האוניברסיטה בתביעה אזרחית על סכום כספי גדול
למדי."
נחנקת אמרה, "אז מה אתה ממליץ?"
"אני ממליץ שתלכי לגישור. אני אעמוד על כך שרונן יחזיר לך את
הכסף, את מרבית הסכום, שיתנצל על מעשיו ויודה בהונאה, בניפוח
השעות."
"ומדוע שהוא בכלל יסכים לדרישות אלו, הרי הסיכוי שלו לזכות
במשפט הוא גדול?"
"כי זאת היא ההתרשמות שלי. אני לא יודע מהי ההתרשמות של מיכל,
אולי היא סבורה שהסיכוי של רונן לצאת זכאי הוא קטן. איני יודע.
מכל מקום, איך שלא נסתכל על זה יש איזשהו סיכוי שהוא יפסיד;
ואז, הנזק שיגרם לו יהיה גדול מאד, לא רק שיהיה עליו להחזיר את
הכסף, אלא שגם הלימודים שלו יופסקו לאלתר. לעומת זאת, הגישור
יאפשר לו, כך אני מעריך, את גניזת התיק ואת סיום תואר
הבי.איי."

"אני שמחה לשמוע שהחלטתם לקבל על עצמכם תהליך של גישור." אמרה
דינה הנדל. "הנה מה שאני מציעה: היות שרגשות עמוקים וקשים
כרוכים בדיון מצד התובעת והנתבע, אבקש שמיכל ואבישי יגיעו לידי
ניסוח של פישור מוסכם בלי נוכחותם של דוקטור מאירי ושל רונן
רוזנצוויג. את הצעת הפישור תגישו בחתימת הנוגעים בדבר לאישורי
ולאישור הרקטור. הדיון תם. תודה רבה לכולכם."

(ט)
"אני חושבת שהדברים ברורים." אמרה דינה הראל והחליקה את כף ידה
על שער ראשה המאפיר. היא הטיבה את מושב המשקפים על חוטמה
והוסיפה, " לאור הדיונים ולאחר שקראתי בעיון את סיכומי התביעה
והסנגוריה, התרשמתי שהדברים מתחילים לחזור על עצמם מסביב לשתי
טענות יסודיות. מצד אחד, התביעה טוענת שהסטודנט רונן רוזנצוויג
הונה את דוקטור אפרת מאירי בכך שדיווח על שעות עבודה רבות שלא
עבד ובכך גזל מקרן המחקר של דוקטור מאירי סכום כסף נכבד. מצד
שני, הסנגוריה טוענת שדוקטור מאירי חתמה על הדוחות במשך שנתיים
ובכך אישרה בידיעה ברורה את שעות העבודה שעליהן דיווח מר
רוזנצוויג. לפני שאפסוק בדין, אשאל אתכם כדרכי בתור דיינת, האם
יש לכם משהו להוסיף?
"כן." אמר אבישי ביבשות.
"בבקשה." אמרה פרופסור הנדל.
"לאחרונה, בעצם לפני יומיים, הגיעה לידי עדות חשובה שעשויה
לשפוך אור על התנהגותו של רונן רוזנצוויג, עדות שמן הראוי
שוועדת המשמעת תיתן עליה את הדעת..."
"אני מתנגדת, אני מתנגדת," אמרה מיכל במהירות, "זהו הליך לא
תקין, שאין לו מקום גם בוועדת המשמעת."
"את יכולה להסביר?" אמרה דינה הנדל.
"בוודאי. כל האינפורמציות שבידי התביעה חייבות להינתן לידי
הסנגוריה קודם להליך המשפטי עצמו, כדי שהסנגוריה תוכל לדעת במה
דברים אמורים ותוכל להכין את המענה המתאים. אי אפשר להביא
לדיון עדות חדשה לחלוטין מבלי שהסנגוריה בחנה אותה קודם לכן."
"אין לי שום בעיה לדחות את הדיון לפעם אחרת." אמר אבישי
בענייניות. "עם זאת, אני סבור שלא יגרע דבר מהיכולת של
הסנגוריה להכין תגובה, משום שמדובר בעד ראיה המחכה עתה בחוץ
ומיכל תוכל לחקור אותו כאן ככל שתרצה. יתר על כן, התביעה לא
תתנגד לבקשת הסנגוריה לחקירה חוזרת של העד בדיון נוסף."
"אין לי כל התנגדות." פסקה פרופסור הנדל. "כפי ששמעתם קודם,
שאלתי אתכם אם יש לכם דבר להוסיף. זו היא דרכי כדיינת, לברר את
הנושא עד תום. בבקשה להזמין את העד."
"בבקשה הצג את עצמך." פנה אבישי לצעיר שהתיישב ליד שולחן
הדיונים.
"אני יואב בן-שלמה, סטודנט שנה שלישית במדע המדינה; אני שותף
זוטר בבאר הסטודנטים "תזה", ועובד שם בתור בארמן במשך כל ימות
השבוע."
"באיזה שעות פתוח הבאר במשך השבוע?"
"אנחנו פותחים אותו בערך בתשע וסוגרים אותו בסביבות שתיים,
שתיים וחצי בלילה."
"אמור לי בבקשה יואב, האם אתה מכיר מישהו או משהי מהנוכחים?"
"כן. אני מכיר את רונן, וזהו, רק את רונן."
"מהיכן אתה מכיר אותו?"
"מהבאר שלנו, מ 'תזה'. הוא מופיע שמה פעמים או שלוש פעמים
בשבוע. בחור נורא נחמד, יש לו בדיחות פנטסטיות. עליז, חברותי,
רקדן ..."
"פעמים שלוש בשבוע!" הדגיש אבישי את המילים, "אמור לי בבקשה,
באיזו שעה הוא בא לבאר?"
"בסביבות עשר, משהו כזה."
"אתה בטוח?"
"כן. איך שהוא נכנס הוא ניגש אלי ושואל אותי, אם יש חדשות?"
"חדשות? הבאר שלכם הוא גם אולם קריאה?"
"לא, לא. בחדשות הוא מתכוון לבחורות חדשות, סטודנטיות שטרם
הכיר."
"ואיך אתה מתרשם, יש לו הצלחה אצל המין היפה?"
"אני חושב שהלך לו לא רע. בסך הכל הוא ידוע כבחור אינטליגנטי
שהולך לו מצוין בלימודים. כמה חברה אומרים שהוא מן חצי גאון
כזה במחשבים וזה משפיע מאד על הבנות. הוא גם בחור נאה, סמפטי,
כן."
"אמור לי, בבקשה, באיזו שעה עוזב רונן את הבאר?"
"תלוי, אם הוא השיג בחורה אז מוקדם יותר; ואם לא היה נשאר עד
שהיינו סוגרים."
"ואיזה קליינט הוא לדעתך? הוא היה משאיר שם בבאר הרבה כסף או
מעט?"
"קמצן הוא לא, אבל גם בזבזן גדול הוא לא. לסטודנטים בדרך כלל
אין הרבה כסף לבזבוזים. בהשוואה לסטודנטים המבקרים בבאר, הייתי
שם אותו בעשירון העליון."
"תודה יואב. אני סיימתי את שאלותיי."
"מיכל, העד לרשותך." אמרה פרופסור הנדל.
מיכל לא הרימה את ראשה ובעוד מבטה נעוץ באצבעות ידיה השלובות
אלו באלו, אמרה, "תודה. אין לי שאלות."
"תודה לך יואב," אמרה פרופסור הנדל, "אתה רשאי ללכת. ושוב תודה
על שיתוף הפעולה."
"יפה." אמר אבישי לאחר שיואב עזב את חדר הדיונים, "יש לי שאלה
לרונן. אמור לי רונן, כיצד תסביר את העובדה המתבהרת מדברי
יואב, שמצד אחד, היית מבלה את זמנך ב 'תזה' משעה עשר ועד שתיים
או שתיים וחצי בלילה פעמים עד שלוש בשבוע, ומצד שני, לפי
ההסברים שלך עבדת לילה לילה שבע שעות רצופות מול המחשב בביתך?
"אני לא רואה כאן שום בעיה." אמר רונן והעלה על שפתיו חיוך רחב
וחם. "מה שיואב אמר הוא נכון. אני כמו יתר הסטודנטים נוהג
לבלות ב 'תזה' מדי פעם בפעם; זה מקום נחמד מאד עם אווירה
תרבותית; מדי פעם מופעים שם להקות ג'אז מצוינות, סטודנטים
קוראים שירים, ויש שם גם פורום לוויכוחים חברתיים ופוליטיים.
ובאשר לשאלה שלך מר אבישי יוגב, התשובה היא מאד פשוטה: באותם
מקרים שאני ביליתי שם עד מאוחר, השלמתי את זמן העבודה בבקרים
ובמשך היום. לא קרה ולו פעם אחת שדיווחתי על שעות עבודה
שקריות. אני עבדתי כל שעה מדווחת, לא פחות ולא יותר."


"ובכן הגענו לסוף הדרך." אמרה פרופסור הנדל ברשמיות, "אני רוצה
לפסוק בדין. לאור מה שנאמר עד כה, ועל אף שכנראה יש סיכוי
מסוים שדוקטור מאירי ידעה על מה שהיא חתמה, נראה לי, במיוחד
לאור העדות של מר יואב בן-שלמה, שדוחות שעות-העבודה שהגיש מר
רונן רוזנצוויג הנם מוגזמים בעליל. מר רונן רוזנצוויג לא דיווח
על שעות אמיתיות, וישנה סבירות גדולה מאד למעשה הונאה שתוכנן
והתבצע במשך שנתיים. לכן, נוטה הכף לחומרה. אני סבורה שיש בסיס
איתן לתביעה, ולפיכך אני מוצאת את מר רונן רוזנצוויג אשם.
אבקש מכם רבותיי לקבוע עם מזכירות ועדת המשמעת מועד לדיון
בפסיקה אודות קולת או חומרת העונש. תודה רבה לכם, הדיון תם."