ליד הביצפר שלנו יש בניין נטוש שאף אחד לא מתקרב לשם. אף אחד
חוץ ממנו - ילד שמנמן ודיכאוני עם שיער ארוך ופנים יפות.
לא משנה מתי - תמיד הוא ישב שם מאחורי ערימת החול, יקרא ספר
ויבכה.
יצא לי לעבור שם בדרך לשיעור נהיגה וראיתי אותו בוכה. אבל הפעם
הרגשתי צורך ללכת לדבר איתו אבל יחיאל, המורה שלי, צפר לי אז
לא יכולתי ללכת.
כל השיעור חשבתי עליו.
למחרת הלכתי לשם שוב כדי  לראות אם הכל בסדר. הפעם הוא לא בכה
אז ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא בסדר אבל הוא לא ענה, רק הסתכל
עליי במבט נאצי. ברחתי משם. בנאדם מוזר כמוהו עוד לא ראיתי.
עברו כמה חודשים ואפילו הספקתי לשכוח שהוא קיים.
ישבנו במחששה אני וכל החברים, ואז פתאום הוא צץ לו משומקום.
עומד 20 מטר ממנו ובוהה בי במבט של רוצח. ממש מפחיד. הוא סימן
לי לבוא. קצת פחדתי אבל הלכתי בסופו של דבר. הוא לקח אותי
למקום שלו ובשניה המבט שלו השתנה למבט של כלבלב מסכן. שאלתי אם
הכל בסדר, לא עברה שניה והוא כבר התחיל לבכות ומלמל שהחיים שלו
נוראיים ושרע לו וקשה לו והוא בודד ואף אחד לא אוהב אותו וכל
מה שהוא רוצה זה שמישהו יחבק אותו ויאהב אותו. אז חיבקתי אותו.
החיבוק היה ארוך. כשנגמרו הדמעות - נגמר החיבוק. ישבנו
ודיברנו, ואפילו נהנתי מהשיחה. אמר לי שחוץ ממני אף אחד לא שאל
אותו אם הכל בסדר, ושהוא מצטער על המבט המפחיד. אמר שתמיד הוא
לבד, גם בבית הוא יושב לבד בחדר. וההורים שלו - אפילו לא שמים
לב כשהוא נכנס לבית. דיברנו על ספרים. סיפר לי שהוא אוהב ספרי
שואה. אין פלא שהוא בוכה כל הזמן. סיפר לי שאין לו חברים
ושהמשפחה שלו חושבת שהוא כישלון. ממש עצוב.
הייתי חייבת ללכת לשיעור, והוא רצה להמשיך לקרוא את הספר אז
אמרתי לו שירגיש טוב ושנדבר, ובאמת דיברנו.
מאז היינו נפגשים כמעט כל יום, ואני הייתי הבנאדם היחיד שדיבר
איתו, שהכיר אותו.
לפעמים היינו יושבים שעות ולא מדברים. הוא קרא את הספר שלו
ואני את שלי. מדי פעם היה זורק איזה מילה.
לאט לאט הוא התחיל לחייך ואפילו צחק מדי פעם. היה אומר לי
ששנים לא חייך לפני שפגש אותי. כשהוא חייך, העיניים הירוקות
שלו היו מתכווצות והלחיים היו נראות כמו שתי עגבניות קטנות.
והשיניים שלו היו כ"כ ישרות ויפות. העולם לא יודע איזה חיוך
הוא מפסיד.
הוא היה בנאדם שעבר הרבה בחיים. כשאני חושבת על זה אני לא
מבינה איך הוא לא התאבד. לא היה לו כלום. לא היו לו חברים, לא
היה לו אהבה, לא היה לו משפחה תומכת. הדבר היחיד שהיה לו זה
הספר שואה שלא נגמר, אבל גם הוא לא עודד אותו במיוחד.
יום אחד החלטנו שנלך לאכול ביחד אז הלכנו לאכול פיצה והוא היה
נראה כ"כ מאושר.
צחק והצחיק ודיבר שטויות והיה ממש כיף.
בסוף הוא ליווה אותי הביתה. בדיוק כשבאתי להיכנס הוא אמר לי
לעצור, אז עצרתי. ואז הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. זה הדבר שהכי
פחדתי ממנו - שהוא יתאהב בי. אבל הוא התאהב, ולא ידעתי מה
לעשות או מה להגיד אז שתקתי. עמדתי מולו, ושתקתי. הוא הבין את
הרמז והלך. היה לי קשה להרדם בלילה, ועד שנרדמתי לא הצלחתי
לקום לביצפר. אז נשארתי בבית ובכיתי כל היום. לא יודעת למה
בכיתי. זה פשוט יצא. לא עניתי לטלפונים וישבתי בחדר בלי לאכול,
בלי לשתות - רק בוכה.
פתאום הרגשתי כ"כ בודדה. התגעגעתי אליו, הוא היה חסר לי ואז
נפל לי האסימון והבנתי שגם אני אוהבת אותו. אבל פחדתי - ממנו,
מעצמי. הייתי חייבת לדבר איתו.
התלבשתי, לקחתי ספר ויצאתי לבניין הנטוש. הוא לא היה שם. פעם
ראשונה שהוא לא היה שם. אז ישבתי וחיכיתי. סיימתי את הספר והוא
לא הגיע. חזרתי הביתה ואמא שלי סיפרה לי שמישהו מהביצפר שלי
התאבד. באותה שניה התחלתי לבכות. פעם ראשונה בחיי שהתפללתי.
והתפללתי שזה לא יהיה הוא. אבל יש סיבה לכך שלא התפללתי אף
פעם, כי התפילות לא באמת עוזרות וזה כן היה הוא. הלוויה
מצומצמת. אני, ההורים שלו ועוד כמה דודים שלא ראו אותו מאז
שהיה בן 4. אפילו לא בכו. רק אני בכיתי. בכיתי כי אני אוהבת,
ובכיתי כי אף אחד לא בוכה, וכ"כ רציתי להגיד לו שגם אני אוהבת
אותו.

במשך חודש ישבתי ליד הבניין הנטוש מאחורי ערימת החול. בכיתי,
וחיכיתי לו. ידעתי שהוא לא יבוא, אבל חיכיתי. ואיכשהו הבניין
הזה הפך להיות שלי ולא שלו. ואני הפכתי להיות הילדה המוזרה
שבוכה כל היום. ואף אחד לא שאל אותי אם אני בסדר פשוט הסתכלו
במבט מזלזל והלכו. ואני כ"כ בודדה ורוצה להיות איתו. אבל
חיכיתי. חיכיתי שמישהו יבוא להציל אותי מהבדידות. והוא בא.
גבוה ויפה. די שחצן. מדבר איתי ומצחיק אותי ואפילו מנשק אותי.
כל הבנות אוהבות אותו וכל הבנים רוצים להיות חברים שלו. גדול
עליי.
חזרתי הביתה לארון תרופות של אבא ולקחתי בערך 60 כדורים בכל
מיני צבעים וגדלים ומילאתי במים את הכוס הירוקה האהובה עליי.
בכל שלוק בלעתי 10 כדורים, ובכל שלוק הרגשתי יותר ויותר קרובה
אליו. לאט לאט הרגשתי מסוחררת.
לפחות נהיה ביחד לנצח.