מדי פעם הם שומעים פסנתר מהצד השני של הקיר. הם לא הכירו אותו,
אבל הם ידעו שמישהו גר שם. הוא היה מנגן פשוט נהדר. מה לא -
בטהובן, מוצארט, שומאן, גריג, רחמאנינוב. הוא היה אחד הטובים
שהם שמעו בשנים האחרונות. בטח שבארץ, כי בחו"ל יש פסנתרנים
ברמה. מה זה רמה. משהו שלא יגיעו אליו בארץ בחיים. ביום אחד
באמצע השבוע הם ראו אותו יוצא מהבית עם כמה שקיות ניילון
שחורות, בדיוק כמה דקות אחרי שהוא סיים פולונז של שופן. גם כן
אחד הטובים. הוא הלך באיזשהי שלווה כזאת, כאילו שכלום לא מדאיג
אותו. אפילו לא הפולונז. האשה מיהרה לצאת החוצה ולעצור אותו.
היא שאלה אותו אם הוא השכן ממול, כאילו שהיא לא יודעת. זונה.
ואז היא אמרה לו שהוא פשוט פסנתרן מעולה, ושמדי פעם הם שומעים
אותו מבעד לקיר. הוא ענה לה תודה רבה כאילו שהוא כבר רגיל לקבל
כאלה קומפלימנטים מכל העולם ופנה להמשיך. עברו כבר כמה חודשים,
בינתיים הוא כבר סיים את כל הפסנתר המשווה ואת הקונצ'רטו
השלישי של רחמאנינוב.
הקורבן של אותו היום היה מיוחד. היא לא היתה עוד אחת שהוא אסף
מהכביש כשהוא נסע ועשה כאילו שהוא חוזר מהעבודה שלו באיזה
משרד. היא היתה משהו מיוחד. היא היתה אישה. לא סתם פרוצה. הוא
העלה אותה במכונית שלו והם נסעו ישר אליו. פתח את הדלת, והיא
נדהמה לגלות - איזה סדר מופתי. היא ציפתה למצוא דיר חזירים עם
פחיות בירה מעוכות בפינה של הסלון ופוסטר של אירון מיידן על
הקיר מעל הטלוויזיה 21 אינץ' תוצרת סין שהוא ירש מהבית הישן של
ההורים. הכל היה מונח כאילו שלפני רגע אירחו כאן את המלכה
שבדיוק ירדה מטיסת ספיישל מהארמון שלה עם תחת כואב. הוא הביא
לה כוס קולה עם קרח ואמר שהוא רק קופץ שניה למקלחת וחוזר עוד 5
דקות. היא התיישבה בדיוק איך שהוא היה צריך אותה - על הספה עם
הפנים לטלוויזיה, ועם הגב למסדרון עם המקלחת. הוא הדליק את
הסטריאו, שהיה מכוסה בניילון שקוף בטענה שהוא בדיוק צבע את
הדירה ועדיין לא הספיק להוריד את הניילונים מהכל, ושם משהו של
שופן בווליום גבוה. זה עשה עליה רושם והיה נראה כאילו שהיא
נהנית. בטח סתם חובבת שהולכת לאופרה ושניה לפני הפינאלה, שניה
לפני הבום הגדול, נשענת אחורה ומפהקת כמו בהמה. הוא לבש את
החליפת שיפוצים שלו, זאת שכולה מניילון, נעל את המגפי עור שלו
שהוא הכין מהנחש שהוא תפס באריזונה, ויצא לסלון. הוא צעד את כל
המסדרון כמו ג'ק המרטש בתפקיד השריף, הגיע אליה ונעמד מאחוריה.
ככה שהיא לא רואה אותו. הוא לא מניף את הגרזן. הוא נשאר צמוד
לרגל שלו. ואז בדיוק כשמגיע השיא של שופן, בהבזק אחד, הוא מרים
אותו ודופק לה אותו בראש ככה שהכל נרטב מהמוח והדם שלה. הכל,
חוץ מהטלוויזיה. הוא לוקח את הגופה, חותך יפה יפה ומסדר בשקיות
הניילון השחורות. אחר כך שם בפינה של הסלון, סוגר את
הטלוויזיה, והולך לישון. בבוקר הוא קם, מנקה את הסלון, לוקח את
השקיות השחורות ויוצא החוצה. נכנס למכונית שלו ונוסע למזבלה
מחוץ לעיר. במזבלה הוא עוצר ליד הגדר וזורק את השקיות כמו שקי
תפוחי אדמה. אבל זהו, עכשיו הוא החליט - בפעם הבאה, רוצחים עם
לודביג ואן.