לרן


אתמול ריסקתי מטוס.
אחד הדברים היותר טוב שקרו לי בחיים. אחד ההשגים הגדולים שלי.
אני, רק בת 15, ריסקתי מטוס. לא סתם מטוס. מטוס ג'מבו כזה
יפה.
מלא באנשים. מלא בדמעות של ילדים, של אמהות של אבות, כולם כל
כך מפחדים, כל כך חסרי אונים. מלא בדם שנטף מהקברניט אחרי
שיריתי בו. מלא בפחד של אנשי הצוות שבכלל יש להם גם פחד מטיסות
והם רק לא מצאו עבודה אחרת.
והגוף שלי? מלא אנדרנלין, מלא התרגשות שאי אפשר לתאר.
לפוצץ,
להרוג,
להרוס.
והכל, בריסוק אחד ומושלם.


פגעתי בטירה של וולט דיסני. לראות את כל הילדים הקטנים נופלים,
מתים, מדממים, או סתם בוכים עד חנק, לראות אותם ולדעת שאני
בעולם הזה כבר לא אחיה, ולמי בכלל איכפת?

תוך כדי ש"עליתי לשמיים", ראיתי את כל מה שקיוויתי לראות. את
כל הפחד. הרגשתי אותו. זה לא נכון מה שחושבים, עד שמגיעים
לגיהנום לוקח יומיים וארבע שעות, הייתי כל כך רעבה אז גם אכלתי
את אחת הנשמות שעלו איתי.
אחח האנדרנלין, זה יכל להספיק לי לחודשים.

לא עברו שעתיים והוציאו כבר טירה חדשה מהמחסן. נכון קצת יותר
עלובה, אבל  היא עמדה שם.
הפארק היה מפוצץ, נכון, בפחות אנשים אולי קצת מפחדים אבל הרבה
יותר מחייכים, ושמחים.
עכשיו אני עובדת על איך לאמלל את המתים שפה איתי. אז מה אם הם
מתים? משעמם לי.